פסק-דין בתיק עפ 40321/07

1.                המערער הורשע בעבירה של הסעת נוסעים בשכר בלא היתר כדין. לפי כתב האישום הסיע המערער את שירין אלברק ביום 8.12.2006 ברכב שבו הוא נהג.

2.                בבית המשפט קמא, התרכזה המחלוקת במטרת ההסעה ברכב. המערער טען שההסעה לא היתה בשכר.

העדה, שירין, מסרה בהודעתה במשטרה, כי היתה אמורה לשלם לנהג - הרכב שלושה שקלים, ואמנם היא שלמה ברדתה מן הרכב.

לעומתה, המערער אומר בהודעתו, כי הסיע את שירין שכנתו ועוד נוסע - חבר, וכי לא גבה מהם תשלום בעד הנסיעה, וכי הסעתם ברכב היתה משום "שעשה להם טובה". את שמו של חברו שהסיעו ברכב, הוא לא זכר.

3.                אחרי שמיעת עדויות, החליט בית המשפט קמא, להרשיע את המערער בעבירה לפי תקנה 84(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

בעדותה בבית המשפט, אמרה שירין, כי היא אמנם הציעה לשלם למערער בעד הנסיעה, אך הוא סירב לקבל תשלום, כי יעד נסיעתה היה בדרכו.

לטענתה, גרסתה זו נאמרה בחקירתה במשטרה ואף נרשמה. אחר-כך אמרה כי תחילה פחדה בחקירתה. אחר כך הסתבר לה שהמערער ובעלה מכירים זה את זה. עוד הוסיפה, כי היא עלתה לרכב משום שמיהרה להגיע לבחינה באוניברסיטה.

בעדותה בבית המשפט, אישר המערער, כי אכן היא הציעה לשלם למערער תשלום בעד הנסיעה, אך הוא אמר לה "שאין הוא עובד".

4.                בית המשפט ביסס את ההרשעה, בין השאר, על הודעתה של העדה שירין, והעדיפה על עדותה בבית המשפט שבה שינתה את גרסתה בעניין תשלום בעד הנסיעה. בהתאם לכך, ועל פי התרשמותו מהעדים, קבע ממצא עובדתי ברור וחד-משמעי, לפיו ההסעה היתה בשכר.

5.                אין בסיס לערעור, ככל שהוא נוגע להכרעת הדין. הערעור בעניין זה הוא עובדתי, ואין כל עילה להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בין המשפט קמא. דינו של ערעור על הכרעת הדין - להידחות.

6.                אשר לעונש, בית המשפט קמא אומר בגזר הדין, כי מדובר בעבירה שהיא "מכת מדינה" מזה זמן רב ".

תופעה זו במזרח ירושלים חוזרת ונשנית והיא, במהותה עבירה כלכלית שמכניסה כספים רבים לעוברי העבירה, תוך קיפוח פרנסתם של מפעילי רכב ציבורי. בית המשפט קמא, הטיל על המערער קנס בסכום של 1,500 ש"ח ופסל אותו מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים.

7.                 בעניין העונש, אומר בא-כוח המערער, עו"ד מרואן ג'רייסי, שהעונש שהושת על המערער הוא גבוה לאין שיעור ביחס לפסקי דין אחרים, שנדונו בבית משפט של ערעור.

בית המשפט קמא, קבע בגזר הדין כי מדובר בעבירה כלכלית, וכך גם נקבע בבית המשפט המחוזי (ע"פ 9548/05 סאמר אבו גנאם נגד מדינת ישראל, שבו בוטלו עונשי המאסר על תנאי והוגדל הקנס ל-800 ש"ח, וכן ע"פ 9936/2006 עיסא ג'עברי נגד מדינת ישראל, שבו הועמד העונש על קנס 1,000 ש"ח ופסילה על תנאי של רישיון הנהיגה לתקופה של 21 ימים.

בא -כוח המערער אף הציג לבית משפט זה גזר דין בתיק תעבורה 17274/06 בענין מדינת ישראל נגד סאלח בהג'ת, בעניין דומה, שבו הושת קנס 800 ש"ח ומאסר על תנאי של 21 ימים, על ידי אותו שופט, שדן בעניינו של המערער ופסק הדין ניתן ביום 15.4.2007 (באותו יום שבו ניתן פסק הדין בענייננו).

8.                אמת נכון הדבר, שמדובר בעבירה כלכלית במהותה, אך יש לה השלכות בטיחותיות, בכל הנוגע להתאמת הרכב להסעה בשכר, ולכשירותו של נוהג הרכב כמי שנוהג רכב המסיע נוסעים בשכר או  בכל תמורה שהיא, כמו נוהג רכב ציבורי המסיע נוסעים בשכר.

הדרישות ממי שמסיע נוסעים בשכר ברכב, ובעיקר רכב ציבורי מסוג מונית, זוטובוס או אוטובוס, הן רבות ומגוונות. מי שמסיע נוסעים בשכר ברכב שאינו רכב ציבורי או ברכב אחר שניתן לו היתר להסעה בשכר, אינו עומד בתנאים, במבחנים ובבדיקות הנדרשות ממפעיל רכב ציבורי.

נמצא שמי שמסיע ברכב כאמור ללא היתר, "עוקף" את כל הדרישות, ואף מעמיד את הנוסעים ואת עצמו במצב שלא  קיימת תחולה של פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל - 1970. בדרך זו הוא "מעמיס" על הקופה הציבורית את הנטל לשלם פיצויים במקרה של פגיעה.

עבירה זו היא, אפוא, אינה רק כלכלית גרידא, אלא שיש בצדה השלכות בטיחותיות.