פסק-דין בתיק עפ 391/05

השופט מ. פינקלשטיין

הרקע לערעור

1.         בפנינו ערעור וערעור שכנגד על גזר הדין שניתן ביום 23.3.05, בבית משפט השלום בחדרה (ת.פ 2772/02; כב' השופט א. קפלן).

2.         המשיב, הוא המערער בערעור שכנגד (להלן ייקרא: "המשיב"), הורשע בעבירות  שיוחסו לו בכתב האישום, קרי, בנייה ללא היתר וכן ביצוע עבודות ללא היתר לגבי מבנה קשיח המיועד לכלול 5 קומות מעל הקרקע ו-2 קומות מתחת לפני הקרקע (להלן: "המבנה"), במקרקעין הידועים כגוש 20340 חלקה 53, הנמצאים באום אל-פאחם (להלן: "המקרקעין"). המשיב נדון לתשלום קנס בסך 67,300 או 4 חודשי מאסר תחתיו, תשלום כפל אגרה בסך 210,302 ש"ח (בניכוי האגרה שכבר שילם), תשלום קנס כפל-שווי בסך של 200,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תחתיו, והתחייבות ע"ס 20,000 ש"ח להימנע תוך 3 שנים מלעבור עבירה על סעיפים 204,205,210,237,240 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

3.         המשיב הוא הבעלים של המקרקעין עליהם היה בנוי בניין בן 4 קומות. בבניין פעלו, על פי תיאורו של המשיב, נגריה, מרפדייה ואולם למכירת רהיטים, ובמסגרת זו הועסקו כשמונים עד מאה עובדים תושבי האזור. ביום 15.8.00 אירעה שריפה, אשר גרמה נזק יסודי לבניין ולתכולתו, וכילתה את הנגרייה על כל תכולתה. כתוצאה מן האמור, היה צורך בהריסת הנגרייה ואולם המכירות.

בהמשך לכך, הרס המשיב את המבנה שנשרף. טרם החל בבנייה של המבנה החדש נשוא האישום, הגיש המשיב בקשות להיתרי בניה לוועדת התכנון המקומית עירון. המשיב התבקש להגיש תב"ע נקודתית לשינוי התכנית החלה במקום, וכך עשה. בעקבות האמור, קיבל המשיב את אישור העירייה ואישורי הוועדה המקומית לשינוי התב"ע הנקודתית, ופנה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בחיפה, לשם אישור התכנית. בטרם נתקבל ההיתר מהוועדה המחוזית, החל הנאשם לבנות את המבנה.

4.         ביום 3.6.02 הוגש כתב האישום כנגד המשיב. המשיב הודה בעובדות כתב האישום (ישיבה מיום 27.4.03), ולפיכך הורשע בעבירות שיוחסו לו. עוד לפני מתן גזר הדין, בחודש אוגוסט 2004, התקבל היתר הבנייה למבנה.

פסק הדין של בית משפט קמא

5.         ביהמ"ש קמא קבע, כי בנסיבות המקרה, קרי, שריפת הבניין הישן, בעוד המשיב ביקש  לספק לעובדיו מקור פרנסה, אין מקום להטיל מאסר על תנאי שעלול להיות מופעל בגין הפרה פעוטה של החוק. עוד ציין השופט, כי מדובר בעבירה כלכלית שהעונש עליה צריך להיות הולם לרווח המופק ממנה, וכי מדובר בעבירה ראשונה כאשר הבנייה קיבלה בסופו של דבר היתר בנייה.

6.         באשר לקנס, קבע ביהמ"ש קמא, כי לנוכח היקף הבנייה, גם הקנס המקסימאלי שביהמ"ש רשאי להטיל, נראה נמוך. לפיכך, הטיל בית המשפט את סכום הקנס המירבי לפי סעיף 61 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בסך 67,300 .

7.         ביהמ"ש קמא חייב את המשיב בתשלום כפל אגרה בסך 210,302 ש"ח, בניכוי האגרה שכבר שילם.

8.         בפני ביהמ"ש הונחו שתי חוות דעת שמאים, באשר לגודלו ושוויו של המבנה.  השמאי מטעם המערערת מצא, כי גודלו של המבנה כ -12,000 מ"ר ושוויו 2,220,000 דולר, בעוד השמאי מטעם המשיב מצא, כי גודלו של המבנה כ- 7,600 מ"ר ושוויו 1,891,000 ש"ח.

            ביהמ"ש קבע, כי השמאי מטעם המדינה התבסס בחוות דעתו על התוכניות שהוגשו על ידי המשיב לוועדה, בעוד הבנייה בפועל הייתה פחותה ותאמה את הנקבע בחוות הדעת מטעם המשיב, הן באשר לשטח המבנה, והן באשר לשוויו. בית המשפט קמא ייחס חשיבות לעובדה שמרבית הזמן עמד רוב המבנה ריק וללא שימוש, ולכן, ראוי היה לדעתו לפסוק רק כפל אותו חלק ממנו, המגלם הנאה בפועל של המשיב בנכס, ולא את מלוא כפל השווי. בהתאם לכך פסק, כי על המשיב לשלם קנס כפל שווי, על פי סעיף 219 לחוק, בסכום של 200,000 ש"ח, כעולה מחוות הדעת מטעם המשיב.

9.         בנוסף, הטיל בית המשפט קמא על המשיב גם התחייבות כספית בסך 20,000 ש"ח.

טענות הצדדים

10.        טענותיה של המערערת בערעור זה נסבות סביב הקנס שהושת על המשיב לפי סעיף 219 לחוק, וכן טוענת היא, כי לא היה מקום שלא לפסוק מאסר על תנאי, מה גם שמגמת הפסיקה היא להטיל עונש מאסר על תנאי אף בעבירות בנייה חמורות פחות.

11.        המשיב טען, כי ניתן היה להסתפק בקנס לפי סעיף 61 לחוק העונשין, דהיינו 67,300, ולא היה מקום בנסיבות המקרה, בהן נתקבל היתר למבנה עוד בטרם מתן גזר הדין, לחייב בקנס על פי סעיף 219 לחוק. בנוסף טען המשיב, כי בית המשפט לא היה מוסמך לחייבו בקנס כפל שווי בסך של 200,000 ש"ח, הואיל והוא קיבל היתר בנייה לפני מתן גזר הדין, ולחלופין, לאור קבלת ההיתר - מן הדין להפחית את שיעורו. באשר לאגרה, טען המשיב, כי סעיף 218 לחוק, אשר מכוחו רשאי בית המשפט לחייב בכפל אגרה, אינו חל במקרה בו שולמה כבר האגרה על ידו. עוד טען, כי משחויב בקנס, לא היה מקום לחייבו גם בחתימה על התחייבות כספית.

דיון והכרעה 

כפל האגרה

12.        בעניין זה טען בפנינו המשיב, כאמור, כי בית המשפט מוסמך לחייב בתשלום כפל אגרה, רק אם רשאי הוא לחייב בתשלום האגרה עצמה. הואיל ובמקרה זה כבר שילם המשיב את האגרה, לא ניתן היה לחייבו בכפל.

בעניין זה מצאנו, כי יש לקבל את הטענה. מקור הסמכות המוענקת לבית המשפט לחייב  בכפל אגרה הוא סעיף 218 לחוק, המורה כדלהלן :

218. חיוב בתשלום אגרה

בית המשפט יצווה על הנשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל על עבירה לפי פרק זה ולחיוב בהוצאות המשפט, לשלם את האגרה או את תשלום החובה האחר הקשורים בעבירה ושהנשפט חייב בתשלומם אותה שעה מכוח חוק זה וטרם שילם אותם, ואם הייתה העבירה בקשר לעבודה או לשימוש הטעונים היתר לפי חוק זה - אותן אגרות או תשלומי חובה אחרים שהיו מגיעים ממנו מכוח חוק זה אותה שעה אילו ניתן ההיתר; בית המשפט רשאי גם לחייב את הנשפט בתשלום נוסף שלא יעלה על סכום האגרה או תשלום החובה הקשורים בעבירה.