פסק-דין בתיק עפ 3394/03

1.         כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. בכתב האישום נטען, שהמערער תקף את אישתו בכך שירק עליה, דחפה והפילה על רצפת המקלחת בדירתם.

            המערער כפר בעובדות כתב האישום. במהלך משפטו שהתנהל בבית משפט השלום בחדרה, הובאו ראיות על כך שבמסגרת חקירת הארוע על ידי המשטרה, גם נבדקה תלונה שהמערער הגיש נגד המתלוננת לפיה נטען, שהיא תקפה אותו בכך שסטרה על פניו וירקה עליו.  כן הובאו ראיות על כך, שבשלב החקירה המשטרתית, אף שהמתלוננת הכחישה את מעשה התקיפה שיוחס לה, היא ביקשה לבטל את תלונתה נגד המערער, בנימוק שהם השלימו ביניהם וכן שהיא מעוניינת לשמור על שלום בית ויחסי משפחה תקינים. בקשתה זו של המתלוננת נדחתה על ידי לשכת התביעות.

2.         כעולה מהכרעת הדין, המתלוננת הוכרזה כעדה עויינת. כן עולה מהכרעת הדין, כי בית משפט קמא לא היה נכון לקבל את גירסתה של המתלוננת בנוגע לדחיפתה על ידי המערער והפלתה על הרצפה. בהכרעת הדין נאמר:

            "כל מה שאני מוכנה  לקבל כמימצא אמין מגירסתה, שהיו בין השניים יריקות הדדיות במהלך ויכוח על רקע מחלוקת הקשורה למצב כלכלי רעוע..."

            בהתייחסו להתנהגותו האסורה של המערער (יריקה בפניה של המתלוננת), הגיע בית משפט קמא למסקנה שהמעשה הוא קל ערך וכי עומדת למערער ההגנה הקבועה בסעיף 34 י"ז לחוק העונשין התשל"ז - 1977, שעניינה פטור מאחריות פלילית בשל היות המעשה בגדר "זוטי דברים".

            בהקשר זה גם נאמר בהכרעת הדין, כי בינתיים בני הזוג התגרשו וכן שעוד בשלב החקירה  "היה ביטול הדדי של התלונות". בית משפט קמא גם התחשב בכך שהמאשימה מצאה לנכון לחזור בה מכתב האישום רק כלפי המתלוננת, מבלי שניתן הסבר לאבחנה שנעשתה בין בני הזוג.

3.         המערער, שניהל את משפטו מבלי שהיה מיוצג ע"י עורך דין, הגיש סיכום טענות בכתב במסגרתו התייחס למספר רב של סוגיות משפטיות, בסוברו שיש בהם כדי לתמוך בטענותיו לגוף האישום. בנוסף לכך טען המערער שיש לפסוק לזכותו "סכום סביר כפיצויים והוצאות". בהפנותו לסעיף 80(א) לחוק העונשין, טען המערער שלא היה יסוד להאשמה, באשר הוא והמתלוננת "הגישו בקשה רשמית למשטרה ולפרקליטות לבטל את התלונה ואת כתב האישום". כן נטען, שהמערער עבר "עינויי דין בלתי אנושיים" במשך 6 שנים, שבעקבות כתב האישום משפחתו "התפרקה" ושהוצאותיו בגין ניהול ההליך המשפטי "הרקיעו שחקים".

            טענתו זו של המערער כלל לא נדונה במסגרת הכרעת הדין. בית משפט קמא אף לא הזכיר שהמערער העלה בסיכומיו בקשה לחייב את המדינה לפצותו בגין ההליך הפלילי.

4.         בערעור שבפנינו, מלין המערער על כך שבית משפט קמא לא נעתר לבקשתו לחייב את המדינה לפצותו. לטענתו, לאור הזיכוי המוחלט "מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, שלא היה יסוד לאשמה". כן נטען, שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות לחייב את המדינה בתשלום הוצאות הגנתו ובפיצוי בשל האשמה ממנה זוכה. בהקשר זה מסתמך המערער על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וטוען, בין היתר, שכל תובע סביר היה מחליט שבמקרה דנן אין ענין לציבור בהעמדתו לדין. עוד טוען המערער, שבמקצועו כעובד סוציאלי ובתקופת הכשרתו כצוער במשטרה, הובאו לידיעתו מקרים חמורים עשרות מונים שנסגרו מחוסר ענין לציבור.המערער הוסיף וטען, שאם לא היה מוגש כתב אישום משפחתו היתה מתגברת על הקשיים וכן שניתן היה למנוע את הגירושין ואת הסבל הנורא שנגרם לילדים בעקבות הרס המשפחה.

            הערעור גם כולל טענות, על פגיעה שלא כדין בחופש העיסוק של המערער ובניגוד לחוק היסוד בענין זה, בכך שכל מעביד מוסדי ופרטי, בשומעו שתלוי ועומד נגדו הליך פלילי, סירב לקבלו לעבודה במקצועו כעובד סוציאלי. כראיה לפגיעה במישור התעסוקתי, הצביע המערער על כשלונו לקבל משרה ממשלתית, למרות שמבין אלפי מועמדים שהשתתפו במכרז, הוא הגיע לשלב הסופי. מועמדותו, כך נטען, לא אושרה לאור העובדה שבטפסים שנתבקש למלא לצורך ראיון אישי, הוא דיווח על הליך פלילי שתלוי ועומד נגדו.

במהלך הדיון בפנינו, ביקש המערער להסתמך על הכרעת דינו של בית משפט השלום בחדרה בתיק קודם משנת 1998, שבו הוגש נגדו כתב אישום, בעקבות תלונת אישתו דאז על איומים. לדברי המערער "זה תיק שני בלשכת תביעות חדרה שאני יוצא זכאי".

5.         באת כח המשיבה הסכימה לקיים את הדיון בערעור, אף שלטענתה היה על המערער להגיש לבית משפט קמא בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין ולאפשר למאשימה להשמיע טענותיה בפני הערכאה הדיונית.

            לגופה של הבקשה נטען, כי לאור תלונת אישתו דאז של המערער היה יסוד לאשמה ושכל תובע סביר היה מגיש כתב אישום נגד המערער. באשר לאופן בו נסתיים משפטו של המערער נטען, שזיכוי מחמת שהמעשה נראה בעיני בית המשפט קל ערך, אינו זיכוי מוחלט. כן נטען, שעקרונית ניתן היה להרשיע את המערער למרות עויינותה של המתלוננת. בהפנותה לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) התשמ"ב-1982, נטען שהמערער לא היה נתון במעצר וכן שלא עלה בידו להמציא קבלות על הוצאות בפועל, כנדרש לפי התקנות.

6.         סעיף 80 לחוק העונשין קובע כדלקמן:

            "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי... בסכום שיראה לבית המשפט.

            (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים" (ההדגשה אינה במקור).

            המערער לא היה נתון במעצר, כך שנשאר לדון בעניין בקשתו להחזר הוצאות הגנתו. בהקשר זה יש לבחון תחילה את השאלה בדבר עצם הזכאות להחזר הוצאות. ככל שיעלה בידו של המערער לעבור משוכה זו, יידרש לתת את הדעת לשאלה האם ניתן להורות על החזר הוצאות הגנה לנאשם שלא היה מיוצג על ידי עורך דין ושאין לו קבלות המעידות על כספים שהוציא.

7.         זכאות לפיצויים ולהחזר הוצאות הגנה מחייבת נאשם לעבור שלושה שלבים. הראשון, תנאי סף (זיכוי או ביטול כתב אישום). השני, עילות הזכאות והשלישי, שיקול דעתו של בית המשפט.

            זיכוי נאשם, ללא קשר לאופן הזיכוי, יש בו לפי הבנתנו  כדי לשמש תנאי סף לתחולתו של סעיף 80(א) לחוק העונשין. בכך, עלה בידי המערער לעבור את השלב הראשון שמציב סעיף 80 לחוק.