פסק-דין בתיק עפ 3351/08

כללי

לפניי  ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה, (להלן: " בימ"ש קמא") אשר ניתן ביום 24.1.08 על ידי כב' השופט א. סלאמה בתיק ת' 9308/06.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין.

העובדות הרלוונטיות לענייננו

המערער הובא לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות, עבירה בניגוד לסעיפים 62 (3) בצירוף סעיף 39א' לפקודת התעבורה [נ"ח], התשכ"א - 1961, ( להלן - " הפקודה").

בכתב האישום נטען כי המערער נהג את רכבו ביום 8.7.06, בשעה 03:00 בלב המפרץ, עוכב לבדיקת רמת אלכוהול בגופו. הבדיקה שנערכה באמצעות הינשוף הראתה כי נמצא בדמו ריכוז אלכוהול בשיעור של 425 מיקרוגרם  בכל ליטר אוויר נשוף. כמות זו עולה על הכמות הקבועה בפקודה.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובימ"ש קמא שמע את הראיות של הצדדים ובסופו של יום קבע כי הוכח שהמערער נהג בשכרות, הרשיעו בדין וגזר עליו עונשי פסילה בפועל ועל תנאי וכן קנס כספי כמפורט בגזר הדין. כאמור המערער משיג על הכרעת הדין בלבד, לכן פרטי גזר הדין לא הובאו כאן בפרוטרוט.

טענות המערער

ב"כ המערער טוען כי בימ"ש קמא שגה בהרשיעו את המערער בדין. המערער סבור כי היו כשלים רבים בתהליכי הבדיקה, תוך הפרת הנוהלים המחייבים ועקב זאת הראיות אינן קבילות. מה גם,  שמכשיר הינשוף לא אושר אלא בדיעבד. הבדיקה הייתה ביום 8.7.06 והאישור ניתן בשנת 2007.

עוד מלין המערער על כך שבימ"ש קמא לא אפשר לו להביא את עדיו, ובכך הכף נטתה לחובתו והתוצאה מאששת זאת. המדובר בעדים שהיו איתו באותה נסיעה ושיש בעדותם כדי לשפוך אור על נסיבות האירוע. המערער טוען כי החלטתו של בימ"ש קמא מיום 16.9.07 ונימוקיו שלא לאפשר לו להביא את עדיו, אינם יכולים לעמוד ודינם להתבטל וברי כי קביעתו של בימ"ש קמא בסעיף 21 להכרעת הדין, שהמערער נמנע מלהביא את עדיו, אינה נכונה ולא יכולה לעמוד. בימ"ש קמא שב וטעה טעות כפולה ומכופלת כאשר הפנה להלכה הקובעת כי הימנעות מהבאת עד פועלת לחובת אותו הצד שנמנע מלהביא את העד והתבסס עליה - ראו סעיף 8 ו- 9 להודעת הערעור.

עוד טען המערער כי בימ"ש קמא טעה עת נתן אימון בעדות עד התביעה מס' 3, פקד סמי טל, ובסס את הכרעתו על פיה, זאת לאור הסתירות הרבות שבעדותו ודבריו הסותרים מפורשות את הראיות שהוגשו לבית משפט קמא, לשיטתו.

המערער הוסיף וטען כי אין יסוד לקביעת בימ"ש קמא בסעיף 19 להכרעת הדין ושלפיה המערער לא טען בפניו שהשוטרים לא המתינו וביצעו את הבדיקה באופן מיידי. הם לא המתינו את הזמן הדרוש לביצוע הבדיקה כאמור בנוהלים ומכאן הפגם שבבדיקת הינשוף, לטעמו. לגישת ב"כ המערער, ניתן להסיק מדברי המערער שהוא יצא " ... מהאוטו עשו לי בדיקה  של קרבת אצבע לאף בא  בחור עם הינשוף, נשפתי לשם הוא הוציא לי פלט הוא הראה שזה יותר..", דברים המתיישבים יותר עם הטענה בהקשר להפרת הנוהלים ומכאן המסקנה המוטעית של בימ"ש קמא, שניתן להסתמך על תוצאות בדיקה זו - ראו סעיף 7 להודעת הערעור.

המערער מפנה לעדות העדה מריאן לאה שאמרה בעמ' 4 כי באותה תקופה "... בשנת 2006 לא היה דגש לגבי הזמנים לחכות 15 דקות או לרשום את הדו"ח 15 דקות אחרי.". דברים אלו סותרים את עדותו של פקד סמי טל ואף הזמנים הנקובים במסמכים: טופס המאפיינים, ת/2  שנערך בשעה 03:00 לעומת השעה הנקובה בדו"ח הפעלת הינשוף, ת/5, שם צויינה השעה 03:04 ומכאן המסקנה שבימ"ש קמא טעה כאשר נתן משקל יתר לטופס הכיול ת/6, פלט הינשוף ת/7 וזיכרון
הדברים ת/8.

אמנם העד פקד סמי טל אמר כי הוא נהג לחכות כרבע שעה עד לביצוע הבדיקה. המערער טוען כי דברים אלו אינם מתיישבים עם גרסת העדה מריאן לאה אשר הובאו לעיל ביחס לנוהל העבודה בשנת 2006, מכאן שאין לסמוך על דברי פקד טל שכביכול הוא נהג להמתין כרבע שעה עד לביצוע הבדיקה. על כן, ומשלא הוכח כדבעי כי הבדיקה בוצעה כדין לאחר 15 דקות, מתבקשת המסקנה שיש לזכות את המערער ולכל הפחות מתעורר ספק סביר ביחס לאשמתו, ספק שיש לתת למערער ליהנות ממנו.

המערער טען עוד כי הראיות שהוגשו אינן קבילות ובעניין זה הפליג בא כוח המערער למקומות רחוקים ולא לחוף מבטחים ושראוי היה שלא יגיע אליהם הן מבחינת הדברים והן מבחינת הסגנון והכוונה לאמור בסעיף 11 "ב" להודעת הערעור.

עוד הוסיף המערער והלין על כך שבימ"ש קמא לא אפשר לו לזמן עדים ומנע ממנו את השמעתם. המדובר בעדים שנסעו יחד אתו ברכב בעת עריכת בדיקת הינשוף. ב"כ המערער אמר כי גם אם היה בהתנהלותו כדי לחייבו בהוצאות, ראוי היה שבימ"ש קמא יעשה כן, יחייבו בהוצאות ובלבד שיאפשר לו להשמיע את עדיו.

האמת תאמר כי לא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ המערער בהקשר לטענותיו בסעף 11 "ו" להודעת הערעור. בכל אופן אומר כי המערער סבור שבימ"ש קמא שגה עת התעלם מעדות העד דורון חזיזה, האזרח המתנדב, שרשם בת/4 - דו"ח הפעולה, כי המערער עוכב בשעה 03:00 ובת/7 - פלט הינשוף, הראה כי הבדיקה נעשתה בשעה 03:04. גם נתונים אלה מחייבים את המסקנה שדין המערער לצאת זכאי בדין.

מכל אלה ביקש ב"כ המערער לקבל את הערעור ולזכות את המערער.