פסק-דין בתיק עפ 3346/08

א.כללי

לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (להלן, "בימ"ש קמא"). פסק הדין  ניתן  ביום 3/4/08 על ידי כב' השופט מ. מסארווה בתיק ת.ד 1174/06. 

ב.העובדות שצריכות לעניין

בימ"ש קמא הרשיע את המערער לאחר ניהול הוכחות בעבירות הבאות: נהיגה ברשלנות, לפי סעיף 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א -1961, התנהגות הגורמת נזק לאדם ולרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן, " התקנות") וסטייה מנתיב הנסיעה, לפי תקנה 40 (א) לתקנות.

האירוע שעמד בבסיס כתב האישום התרחש ביום 1/10/05. המערער נהג ברכבו בכביש מספר 651 לכיוון פרדס חנה בהגיעו לצומת הכניסה לפארק תעשיות דרומי קיסריה, נהג ברשלנות בכך שללא סיבה סבירה סטה ימינה מנתיב נסיעתו ופגע במעקה הבטיחות. (להלן, " התאונה"). כתוצאה מהתאונה נחבלו ארבעת נוסעי הרכב ונגרם נזק לרכב. 

בבימ"ש קמא לא היתה מחלוקת לעניין התרחשות התאונה, והשאלה היחידה שנדונה הנה האם מדובר בתאונה בלתי נמנעת שנגרמה כתוצאה מהתערבות גורם זה - רכב אחר, או שמא מדובר בתאונה נמנעת שלא היתה צריכה להתרחש לו המערער היה נוהג בצורה זהירה וסבירה.

לאחר שמיעת העדויות בימ"ש קמא הגיע למסקנה שמדובר בתאונה נמנעת, תוך שהוא קובע שהגרסה שמסר המערער בביהמ"ש נועדה לצורכי ההגנה וסותרת את הגרסה שמסר במשטרה. מסקנתו של בימ"ש קמא היתה, שהרכב הנוסף השתלב מצד ימין של המערער במסלול השתלבות ולא מצד שמאל כטענת המערער, ומכאן שלא היתה כל סיבה לכך שהמערער יסטה ימינה ויפגע במעקה הבטיחות ומכאן הרשיע אותו בעבירות שצוינו לעיל.

ג.טענות הצדדים

בהודעת הערעור ובטיעונים שלפניי, הועלו הטענות הבאות: ראשית, בכתב האישום ואף בסיכומיה בבימ"ש קמא התעלמה המשיבה ממעורבותו של רכב נוסף. שנית, ייתכן והסתירה בין דבריו של המערער בהודעתו במשטרה לבין גרסתו בבימ"ש קמא, נבעה מאי הבנה על רקע היותו של המערער חירש. שלישית, בימ"ש קמא אימץ את גרסת המערער כפי שנמסרה במשטרה ולפיה הרכב האחר בא בנתיב שנמצא מימינו, ודי בכך כדי להוכיח שסטיית המערער מהנתיב נגרמה כתוצאה מנהיגתו של נהג הרכב האחר, שכן נהג סביר אחר לא היה נוהג בצורה אחרת, שכן סטייה לנתיב השמאלי היתה מסוכנת יותר.

לחילופין, טען המערער שהעונש שהוטל על המערער הנו עונש חמור, לאור רשלנותו החמורה של הנהג האחר שכלל לא הובא לדין וברח מהמקום על אף שגרם לתאונה. סטייתו של המערער מהווה טעות בשיקול הדעת ולכל היותר רשלנות ברף הנמוך. עוד נטען שהתאונה התרחשה בשנת 2005 וכי יש להתחשב בנכותו של המערער.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור זאת מהנימוקים הבאים: ראשית, טענתו של המערער שהרכב האחר "נסע בפראות, חסם וחתך" אינה מבוססת כלל ועיקר ואינה עולה מהכרעת הדין ומהעדויות האחרות ואף המערער עצמו אומר בת/2 שהרכב האחר נכנס והשתלב. שנית, במקום התאונה קיים מסלול השתלבות לרכב המגיע מצד ימין, מכאן שהמערער לא היה צריך להיות מופתע מהופעת הרכב האחר. שלישית, עד ההגנה העלה נימוק אחר ולפיו התאונה נגרמה כתוצאה מהתקנת גלגל רזרבי. רביעית, אם באמת הרכב בא אליו מכיוון ימין, הרי ההגיון אומר שהוא היה צריך להסיט את הרכב שמאלה ולבלום בזהירות, דבר שלא נעשה על ידו.

לעניין העונש טען ב"כ המשיבה שיש לדחות את הערעור, מאחר והעונש שהוטל הנו עונש קל יחסית שלא מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

ד. דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בימ"ש קמא ולאחר ששמעתי ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור על שני חלקיו להידחות ולהלן נימוקיי:

לאחר שמיעת הראיות של הצדדים ובין השאר עדותו של המערער, הגיע בימ"ש קמא למסקנה שקיימת סתירה מהותית בין עדותו של המערער במשטרה לבין עדותו בביהמ"ש ובסופו של יום הוא החליט לאמץ את הגרסה שנמסרה במשטרה ולפיה הרכב האחר בא מצד ימין.

במסקנה זו אין כל מקום להתערב שכן הלכה ידועה הנה ש"...התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אינה דבר שבשגרה. היא תצטמצם אף יותר כאשר המדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמותה הישירה ובלתי אמצעית מן העדים (ראו לעניין זה ע"פ 9352/99 מורד יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632)."- ע"פ 1353/07 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (2008).

זאת ועוד, המערער ויתר על חקירת גובה עדות המערער, מכאן שאינו יכול לטעון שהמערער מסר גרסה דומה במשטרה שלא הובנה על ידי החוקר.

השאלה היחידה שנותרה הנה האם הוכחה רשלנותו של המערער לאור הגרסה שאומצה על ידי בימ"ש קמא ולפיה הרכב השתלב מצד ימין? בימ"ש קמא הגיע למסקנה חיובית.

גם במסקנה זו איני מוצא כל מקום להתערב וזאת מן הנימוקים הבאים: ראשית, ניתן להבין מסעיף 9 להכרעת הדין שרשלנותו של המערער התבטאה בכך שהוא הבחין ברכב ברגע האחרון ומכאן שתגובתו הפתאומית שכללה בלימה וסטייה ימינה מהווה התנהגות רשלנית ובלתי סבירה.

שנית, טענתו של ב"כ המערער שאין זה מעלה או מוריד מאיזו צד הגיע הרכב הנוסף, לא הגיונית ולא מתיישבת עם נסיבות המקרה דנן וזאת מכמה סיבות: ראשית, במקום התאונה קיים נתיב להשתלבות מצד ימין, השתלבות חוקית, שכל נהג חייב לצפות שכלי רכב משתלבים דרכו ולתת על כך את הדעת ולנהוג בהתאם.

שנית, צודק ב"כ המשיבה בטענתו שנהג סביר לא היה פוגע במעקה, אם הרכב בא מצד ימין, אלא היה סוטה שמאלה או בולם וממשיך ישר, לא כך הדבר אם היתה מתקבלת גרסתו השנייה של המערער בבימ"ש קמא ולפיה הרכב בא מצד שמאל, כי אז היה הגיוני וסביר שהמערער יסטה ימינה במטרה להתרחק מהרכב האחר.

זאת ועוד, בימ"ש קמא לא קבע בהכרעת הדין, שנהיגתו של הרכב הנוסף היתה מסוכנת ופראית, כפי שמנסה ב"כ המערער לטעון, אף מקריאת עדויות המערער ועד ההגנה הנוסף, לא מתקבל הרושם שהרכב הנוסף נהג בצורה מסוכנת, מכאן שאין לקבל טיעון זה שאינו מבוסס על חומר הראיות ומכאן שהוא נותר בגדר השערה תיאורטית של ב"כ המערער.