פסק-דין בתיק עפ 3239/08

המחלוקת בתמצית:

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה שניתן במסגרת  ת.פ. 3957/05. בימ"ש קמא הרשיע את המערערים (שתי חברות העוסקות בהשקעות ונדל"ן ומנהליהן) בהפרת הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") בגין בניה ללא היתר בשל בניית סככה בשטח של כ- 40 מ"ר ובניית סככה מקונסטרוקציית ברזל ורשת צל בשטח של כ- 300 מ"ר. על המערערת 1 הוטל קנס בסך 45,000 ש"ח ועל המערערים 2-4 הוטל קנס בסך 2,500 ש"ח כל אחד, זאת לאור חישוב שערך בימ"ש קמא, המבוסס על הרווח שהפיקו המערערים מדמי השכירות של הנכס והמבנים שהוקמו בו. כן ציווה בימ"ש קמא על הריסת המבנים.  הערעור מופנה כנגד עצם ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש.

העובדות וטיעוני הצדדים:

המדובר במקרקעין הנמצאים בסמוך לחדרה שהושכרו לנאשם 5, על ידי המערערים שהם בעלי המקרקעין, לצורך ניהול חווה חקלאית. הנאשם 5 לא הורשע בשל היותו חולה במצב סופני. המקרקעין הם חקלאיים. המערערות 1 ו-3 רשומות כבעלות המקרקעין והמערערים 2 ו-4 הינם מנהלי המערערות. הנאשם 5 ז"ל, אשר נפטר במהלך ההליך שהתקיים בפני בימ"ש קמא, החזיק במקרקעין מכוח חוזה שכירות מיום 10.12.02 והוא קיווה להקים בהם חווה חקלאית, אך חלה במחלת סרטן וכאמור, הלך לבית עולמו.

המערערים טוענים כי טעה בימ"ש קמא משהרשיע אותם בביצוע עבודות שלא הם ביצעו תוך שבנסיבות העניין נקטו המערערים במירב המאמצים להביא לכך שמבצע הבניה, נאשם 5, ידאג להוצאת היתר בניה, ככל שיידרש.  המערערים טוענים כי הם לא החזיקו במקרקעין והנכס הושכר בחוזה שכירות לנאשם 5. לטענתם, לא הייתה להם שום זיקה לעבודות שבוצעו והם לא ידעו על ביצוע העבודות. המערערים טוענים כי ביקרו במקרקעין לעיתים רחוקות. כן טוענים הם כי האחריות בגין כל עניין הקשור לאחזקת המושכר או כל עניין אחר הקשור למושכר הוטלה על הנאשם 5 והדבר מופיע בחוזה השכירות של המקרקעין. בנוסף, טוענים המערערים כי לאחר שנתגלה להם כי הנאשם 5 פועל להקמת חממה ביקשו ממנו כי יברר את הצורך בקבלת היתר ויפעל לקבלתו, ככל שנדרש. כן טוענים הם כי בהתאם להנחייתם פנה הנאשם 5 למשרד מודדים לצורך ביצוע עבודות מדידה לשם קבלת היתר לחממה הבנויה על המקרקעין אך לאחר מכן נתגלה דבר מחלתו ולא היה בידו לסיים את הליך קבלת ההיתר או לפרק את הסככה.

המערערים טוענים כי הנאשם 5 הודה בפני בימ"ש קמא כי הוא זה שביצע את העבודות והחזיק במקרקעין בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום.

כן טוענים המערערים כי טעה בימ"ש קמא משהטיל על המערערים עונש כספי כבד שאינו עומד ביחס ראוי למידת מעורבותם ומידת אשמתם, עונש שנגזר מנתונים שגויים שאינם נכונים בעליל. לטענת המערערים, תקבולי השכירות בהם התחשב בימ"ש קמא לא ניתנו מעולם ולא הובאה בפני בימ"ש קמא ראיה לעניין זה. לטענת המערערים הקנסות שהוטלו עליהם גבוהים באופן חריג לנסיבות המקרה ובכלל. המערערים טוענים כי בימ"ש קמא קבע שהקנסות המוטלים הם כבדים כדי שיהיה בכך כדי להוציא את רווחי השכירות מידי המערערים אך בימ"ש קמא התעלם מכך שעל פי חוזה השכירות לא התקבלו דמי שכירות בגין 36 חודשי השכירות הראשונים ולמעשה לא שולמו למערערים דמי שכירות כלל בגין הנכס והנאשם 5 המשיך להחזיק את המקרקעין עד ליום פטירתו בלא ששילם למי מהמערערים ולו שקל אחד, זאת בשל מצב בריאותו.

המשיבה טוענת כי האחריות בגין העבירות הוטלה על המערערים בדין ולאור סעיף 208(א) לחוק הקובע אחריות גם על בעלי המקרקעין או מי שהוחזקו בעת ביצוע העבירה כבעלי המקרקעין וזאת במטרה שהבעלים יפעלו למניעת ביצוע העבירות, גם אם הן לא נעשו במישרין על ידם מאחר ולהם הזיקה לקרקע. לטענת המשיבה, במקרה זה המערערים ידעו שבוצעה עבירה והם אפילו הפנו את המבצע לפעול לקבלת היתרים, לטענתם, אך לא נקטו בשום פעולה מעבר לכך, כגון מכתב התראה, דרישה להסיר את הבניה או הליך משפטי כנגד המבצע. המשיבה טוענת כי בחוזה השכירות נכתב כי השוכר יהיה רשאי להשתמש במקרקעין לצורך חווה חקלאית, חוות ליטוף, חוות סוסים וכיוצ"ב ושימושים אלה הינם שימושים מסחריים. לכן המערערים היו צריכים לצפות שפעולות אלה יצריכו הקמת מבנים בהתאם ולכן יש חובת פיקוח מוגברת שמבנים כאלה לא יוקמו ללא היתר.

לגבי גובה הקנס שהוטל על המערערים טוענת המשיבה שהקנס אינו חורג לחומרא מאחר שמדובר בחברות. כמו כן, טוענת המשיבה כי בניית המבנים הינה טובת הנאה ששווייה נאמד בכ- 4,500 דולר לחודש למשך 36 החודשים הראשונים והחל מהשנה הרביעית סכום זה צריך להיות משולם בפועל על פי החוזה וגם אם לא שולם זה היה ההיגיון הכלכלי של העסקה והעובדה שהמערערים לא ביטלו את העסקה ולא פינו את השוכר מראה שלפחות מבחינתם הייתה לה הצדקה כלכלית. לכן העונש צריך לשקף את הפוטנציאל הכלכלי של ביצוע העבירה.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי אין להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא ויש לדחות את הערעור הן בנוגע להרשעה והן לעניין העונש.

סעיף 208(א) לחוק קובע כי ניתן להטיל אחריות בגין ביצוע עבודה ללא היתר גם על בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה או על מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה.

על פי סעיף 208(ב) לחוק תהא זו הגנה טובה למואשם בעבירה של ביצוע עבודה ללא היתר אם יוכיח שניים אלה: כי העבירה נעברה שלא בידיעתו; כי הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה.

תכלית החוק היא להרחיב את מעגל האחראים גם על אלה שאפשרו את ביצוע העבירה והכשירו את הקרקע לכך, זאת כדי שישמר האינטרס הציבורי הקיים בריסון ההפקרות בתחום העבירות על חוק התכנון והבניה. ראה:

רע"פ 6328/04 חליל רבאח עוקה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2004);

ע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 529, 544.

המערערים לא הצליחו להראות כי נקטו באמצעי כלשהו למען שמירת הוראות החוק ועל אחת כמה וכמה לא הראו שנקטו בכל האמצעים הנאותים כנדרש בסעיף 208(ב) לחוק. על כן אין הצדקה לפטור אותם מאחריות לביצוע העבירות.

מדובר במערערים שהינם אנשי עסקים המתמצאים בענייני מקרקעין ובענייני תכנון ובניה, כפי שציין בימ"ש קמא. לא ניתן לקבל טענתם כי לא ידעו אילו עבודות מבצע הנאשם 5 בנכס וכי עבודות אלו דורשות קבלת היתר.  מהחוזה שנחתם בין הצדדים עולה כי המערערים ידעו שהשימוש בנכס יהיה עסקי (חוות סוסים, חוות ליטוף וכדומה) והמערערים לא הוכיחו כי לא היו מודעים לכך שהנאשם 5 מכין את הנכס לשימוש כזה על ידי הקמת המבנים.

בנוסף, גם משנודע להם כי דרוש היתר לביצוע העבודות לא הוכח כי נקטו בכל האמצעים הנאותים כדי לפעול לקבלת ההיתר ולמנוע את ביצוע העבירות. המערערים לא שלחו לנאשם 5 כתב התראה בנוגע לעבודות שבוצעו ללא היתר, לא פעלו לקבלת היתר בעצמם ולא פעלו בכל דרך כנגד הנאשם 5 בנוגע לביצוע העבירות.