פסק-דין בתיק עפ 3187/08

א.         הערעור שבפנינו הוא על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' י. פרדלסקי) מיום 6.3.08 בת.פ 2563/07 לפיה הורשע המערער, יליד 1959, בעבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), וכן איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

ב.         בכתב האישום שהוגש כנגד המערער נטען שבתאריך 23.6.05 שוחרר המערער ע"י בית המשפט השלום בחיפה בתנאים. בין היתר, נאסר על המערער ליצור כל קשר ומגע מכל מין וסוג שהוא עם גרושתו עד לסיום ההליכים בת.פ 2610/05.

בתאריך 5.11.07 סמוך לשעה 16:30, בחיפה, במתחם הטכניון, בחניון הפקולטה להנדסת חשמל, המתין המערער לגרושתו - המתלוננת במקום מסתור. כשזו נכנסה לרכבה והחלה בנסיעה, ניסה המערער לפתוח בכח את הדלת מצד הנהג. משלא הצליח המערער לפתוח את הדלת, ניסה המערער להיתלות על הרכב וזאת בכוונה להפחיד את המתלוננת. במעשים אלה, כך נטען בכתב האישום, הפר המערער את ההוראה החוקית.

בהמשך, משזומן המערער טלפונית לחקירה ע"י החוקר רס"מ גל חוף (להלן: "החוקר"), איים המערער על החוקר בפגיעה שלא כדין בשמו הטוב ובפרנסתו בכך שאמר לו, בין היתר: "אתה תעוף מהמשטרה, אני לא שכחתי מה אתה עשית לי לפני שנתיים וחצי... תיזהר שאני לא אתפור לך תיקים במח"ש. העניין שלך הולך הלאה... יש לי מספיק ראיות נגדך... אני בשבוע הבא אצלך, אתה תראה מה יהיה לך..." כל אלה בכוונה להפחיד ולהרתיע את החוקר מלמלא את תפקידו.

על יסוד כל אלה, ייחסה המשיבה למערער עבירות של הפרת הוראה חוקית ואיומים, כמצויין בכתב האישום.

ג.          בישיבת בית-משפט קמא מיום 11.11.07 כפר המערער בעובדות כתב האישום וטען כי יש לו טענת אליבי הואיל והיה בביתו שבנתניה.

בישיבת הקראה נוספת, מיום 22.11.07, חזר סניגורו של המערער, עו"ד צברי, על הכפירה וכן חזר על טענת האליבי, דהיינו, שהמערער היה בנתניה במועד האירוע נשוא כתב האישום, וכן טען הסניגור שהמערער אומר זאת מאז היותו במעצר.

ב"כ המדינה ביקש מבית-משפט קמא שהתיק ייקבע לשמיעת ההוכחות, והוסיף שאין בדעת המשיבה לבדוק כל טענת אליבי וזאת מן הטעם שטענת אליבי מועלית בתחילת החקירה ואילו במקרה שבפנינו הטענה לא הועלתה כאשר המערער נחקר במשטרה.

ד.         מסכת הראיות נשמעה ונפרשה בשלמותה בפני בית-המשפט קמא, כשהמערער מיוצג ע"י בא-כוחו, עו"ד צברי.

בהכרעת הדין מיום 6.3.08 ציין בית-משפט קמא שאין הצדדים חולקים על כך, שבתאריך הרלוונטי לכתב האישום (5.11.07) עמדה בתוקפה הוראת בית-משפט השלום בחיפה האוסרת על המערער ליצור כל קשר ומגע מכל מין וסוג שהוא עם המתלוננת.

לשאלה האם עלה בידי המשיבה להוכיח מעבר לספק סביר שהמערער ביצע את העבירה של הפרת הוראה חוקית שמע בית-משפט קמא את העדויות של המתלוננת, ושל חוקרת אלימות במשפחה, רס"ר זהבה נצר. כמו כן דן בית-משפט קמא בגירסתו של המערער במשטרה מחד גיסא, ובעדותו בפני בית-המשפט מאידך גיסא. בנוסף שמע בית-משפט קמא את עד ההגנה, חיים קרינסקי, אחיו של המערער, ואת גיסתו של המערער, שושנה קרינסקי.

מסקנת בית-משפט קמא היתה שהמתלוננת עשתה רושם מהימן, לא סתרה את עצמה בחקירה ראשית ונגדית, ולא הגזימה בתיאורו של האירוע. גם ממזכר שכתבה חוקרת המשטרה, זהבה נצר (ת/7) עולה שהמתלוננת לא הגזימה ולא העצימה את תלונתה וסיפרה את אשר התרחש ביום האירוע ולא הוסיפה מעבר למה שהיה.

כמו כן, עולה מן הפלט המשטרתי (ת/14) שבניגוד לטענת המערער, אין המדובר במתלוננת סדרתית, אלא במתלוננת שהתלוננה לראשונה ביום 9.6.05 ומאז התלוננה בתאריכים 12.3.07 ו- 30.7.07, וכן בתיק נשוא הדיון.

ה.         באשר לשאלה השנויה במחלוקת, האם במועד האירוע, נשוא כתב האישום, היה המערער בטכניון בחיפה, כגירסת המתלוננת, או שמא היה באותה עת בנתניה, כגירסת המערער, העדיף בית-משפט קמא את גירסת המתלוננת על פני זו של המערער.

בית המשפט הזהיר את עצמו שמדובר בעדותה היחידה של המתלוננת, ואולם בית-משפט קמא קבע כי לא מצא כל פגם בעדותה של המתלוננת.

ו.          ביום 8.11.07 נגבתה הודעה מן המערער (ת/5) ובה נשאל ע"י החוקר, בין היתר, האם היה בתאריך 5.11.07 בטכניון בחיפה. על כך השיב המערער במילה אחת: "לא".

בית-משפט קמא קבע כי הוא מקבל את עדותו של החוקר (רס"מ גל חוף) שהוא כתב את כל מה שהמערער אמר לו, ולפיכך דחה בית-משפט קמא את טענת המערער שכבר באותה חקירה הוא טען שהוא היה בנתניה ושהחוקר (רס"מ גל חוף), שרוצה ל"תפור" לו תיקים, לא רשם זאת.

בית-משפט קמא הוסיף שלמערער היתה הזדמנות לספר לרס"ר כרמית הראל (ביום 8.11.07, במוצג ת/2) שהוא היה בנתניה ביום האירוע (5.11.07) ולא להסתפק בתשובה שהוא לא ראה את המתלוננת בתאריך 5.11.07.

בית-משפט קמא הוסיף שאם כי המערער לא נשאל ע"י החוקרת, הגב' הראל, לגבי טענת האליבי שלו, הרי בהזדמנות זו, בה טען המערער ארוכות בפני החוקרת לגבי שאלת חוקיותו של הצו, ולמרות שלא נשאל על כך, יכול היה המערער לספר בהזדמנות זו שהוא שהה כל היום בנתניה, ולא בחיפה, ומשלא עשה כן, עומד הדבר לחובתו.