פסק-דין בתיק עפ 30610/06

1.         ביום 6.3.06 הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בבית משפט השלום בירושלים במסגרת ת"פ 1397/05 (כב' השופט עודד שחם), בעבירות הבאות: שתי עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר - בניגוד לסעיף 418 אמצע לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ושימוש במסמך מזויף - בניגוד לסעיף 420 לחוק. על המערער נגזרו העונשים הבאים: חודש מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, שישה חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס בסך 2,500 ש"ח.

רקע

2.          כתב האישום שהוגש כנגד המערער נושא שני אישומים הכוללים את העובדות הבאות: בין השנים 2001-1998 עבד המערער כסוכן ביטוח עצמאי בסוכנות הביטוח "צוקים" שבבעלות המתלונן. על-פי האישום הראשון, בין יום 18.5.01 ליום 20.5.01, במועד שאינו ידוע במדויק, הגיעה לידי המערער פוליסת ביטוח אותה ערך המתלונן בעבור הלקוח אבי  בגדדי ועליה חתימת ידו של המתלונן ומספר הסוכן שלו. המערער מחק את חתימת המתלונן ומתחתיה כתב את שמו, ובמקום בו הופיע מספר הסוכן של המתלונן כתב את מספר הסוכן שלו. ביום 20.5.01 העביר המערער את הפוליסה לחברת הביטוח "מנורה" על-מנת לקבל פרמיה עבורה. על-פי האישום השני, ביום 1.9.02, כתשעה חודשים לאחר שהפסיק המערער לעבוד בסוכנות הביטוח  "צוקים", הוא כתב בעצמו, או באמצעות אחר, מכתב לחברת הביטוח "מגדל" על-גבי נייר פירמה של סוכנות  "צוקים", באופן שנחזה כאילו נכתב המכתב על-ידי מי מטעמה.

פסק הדין בערכאה קמא

3.         בהכרעת הדין קבע בית משפט קמא כממצא, כי אין כל אפשרות סבירה המעוגנת בראיות שמאן דהוא, פרט למערער, אשר היה לו מניע לזכות בדמי העמלה בגין פוליסת הביטוח, ביצע את מחיקת שמו ומספר הסוכן של המתלונן בדף האחרון של הפוליסה (ת/2). בהמשך, דחה בית משפט קמא את הטענה לפיה, עת רשם המערער את מספר הסוכן שלו היו רשומות במקום המיועד  שלוש ספרות בלבד, שכן טענה זו סותרת את העולה מעיון במסמך ואת ההיגיון שלפיו מתבקש כי במקום יופיע מספרו המלא של הסוכן הרלוונטי חלף מספר סתמי. בדונו בפן המשפטי קבע בית משפט קמא, כי החלופה הרלוונטית בעבירת הזיוף - "שינוי מסמך בכוונה להונות" הוכחה מעבר לספק סביר, זאת לאחר שנקבע, כי המערער שינה את המסמך ורשם את מספר הסוכן שלו במקום המספר שהופיע במקור. בנוסף, קבע בית משפט קמא, כי השינוי היה בכוונה לרמות וכי המערער ביקש באמצעות שינוי המסמך ליצור מצג לפיו הוא הסוכן הזכאי לעמלה. כוונה זו עלתה ממספר נתונים, שבהם העובדה כי המערער לא היה יכול שלא להיות מודע לכך שמספר הסוכן וחתימת היד שהופיעו על-גבי הצעת הביטוח אינם שייכים לו. בהקשר זה אין מחלוקת כי הסוכן, אשר פרטיו רשומים במקומות בהם כתב המערער את שמו ומספרו, הוא שזכאי לעמלה עבור הפוליסה. לפיכך, התנהגותו של המערער עונה אף על יסוד הדרישה של "כוונה לקבל דבר". טענת המערער, לפיה ביצע את השינוי האמור בתום לב ולכן עומדת לו הגנת "טעות במצב הדברים", נדחתה על-ידי בית משפט קמא מאחר שלא שוכנע כי פעולותיו של המערער אכן בוצעו בתום לב ובהיסח הדעת. אף עדותה של הגב' אולגה ליחוביצקי, לפיה אין זה מקרה חריג שסוכנים מבצעים תיקונים על-גבי הצעות ביטוח, לא שינתה את המסקנה, שכן בהמשך מסרה כי לא זכורים לה שינויים מסוג זה בעבר. כמו-כן נדחתה טענת המערער, לפיה לא תיאר לעצמו כי על שולחנו יהיו פוליסות ביטוח שאינן שייכות לו, שהרי הימצאותם של חתימת סוכן אחר ומספרו מעידים בבירור כי מדובר בפוליסת ביטוח שאינה שייכת לו. לא-זו-אף-זו, בית משפט קמא הסיק, כי טענת המערער במהלך חקירתו במשטרה, לפיה בדף האחרון של פוליסת הביטוח לא היה רשום מספר סוכן אלא "קשקוש", עומדת בסתירה לעובדה כי למעשה במקום המיועד למספר הסוכן נראה בבירור מתחת למספר אותו רשם המערער מספר אחר, הוא מספר הסוכן של המתלונן. בנסיבות אלו התקשה בית משפט קמא ליתן אמון בגרסת המערער. כן קבע בית משפט קמא, כי משזייף המערער את המסמך ומסרו לחברת הביטוח, התקיים יסוד העבירה של שימוש במסמך מזויף ובכך לבסוף הרשיעו. ביחס לעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה, פיצל בית משפט קמא את גרסת המתלונן, באופן בו קיבל את טענת המערער כי אכן התחרט וחזר בו מהשלמת ביצוע העבירה, זאת שעה שפנה ביוזמתו לחברת הביטוח לתיקון הטעות. בשל כך הוא זוכה מהעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה. באשר לאישום השני קבע בית משפט קמא, כי במכתב (ת/3) שנכתב על גבי-נייר פירמה של הסוכנות "צוקים" ניתן להבחין כי לוגו הסוכנות בולט והוא אכן נחזה להיות כזה שהונפק על-ידי סוכנות "צוקים". אף כי המערער טען, שהחלק המיועד להשלמת הפרטים "לכבוד" ו"הנדון" לא מולאו, קבע, בית משפט קמא,  כי אין בכך כדי לשנות מן הרושם הכולל שנוצר, היינו: שהמדובר במכתב שנשלח על-ידי סוכנות "צוקים", ואין זה תואם את מהותו האמיתית של המסמך. לא-זו-אף-זו, מסקנה זו אינה משתנה מעיון בתוכן המסמך, שכן העובדה שהמסמך כתוב על נייר פירמה של סוכנות "צוקים" מלמדת, על-פי מבחן האדם הסביר, כי הוא נכתב על-ידי גורם המשתייך לסוכנות האמורה. על-פי עדות המתלונן, כך גם אירע בפועל עת הסוכן פרנקו סבר בטעות כי המכתב יצא ממשרדו של המתלונן. זאת ועוד, בית משפט קמא קבע, כי התקיים היסוד הנפשי בעבירה, שכן בעצם מחיקת הכתובת של הסוכנות "צוקים", בראש המכתב גילה המערער כי היה מודע לכך שהינו עושה שימוש בנייר פירמה של סוכנות "צוקים" וביצירת הסיכון הכרוך בכך, וכי אין המדובר בשימוש כלאחר יד.  בהקשר זה שלל בית משפט קמא את טענת המערער, לפיה מדובר בצירוף מקרים וכי נייר הפירמה האמור היה הנייר היחיד שהיה מצוי בתיקו, שכן מדובר באירוע אשר התקיים חודשים ארוכים לאחר שהמערער כבר סיים לעבוד בסוכנות "צוקים" - עובדה שאינה שנויה במחלוקת.

עת פנה למלאכת גזר הדין דן בית משפט קמא בשיקולי הענישה השונים, לרבות - עברו הפלילי של מערער, נסיבותיו האישיות, כעולה מתסקיר שירות המבחן, כמו גם חלוף הזמן שבין ביצוע המעשים לבין מועד הגשת כתב האישום, וחרטתו אשר מנעה השלמת עבירת המרמה נשוא האישום הראשון, וגזר את הדין בהתאם.

נימוקי הערעור

4.         בנימוקי הערעור, כפי שפורטו בהודעת הערעור וכפי שנשמעו בעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו,  הלין בא-כוחו המלומד של המערער כנגד קביעת בית המשפט כי המערער הוא אשר מחק את פרטי המתלונן מעל גבי פוליסת הביטוח, בהעדר ראיה המוכיחה זאת ומבלי שהובאה כל ראיה הסותרת את טענת המערער, לפיה בפוליסת הביטוח שהגיעה לשולחנו היו פרטי המתלונן כבר מחוקים והוא בשגגה ובתום לב מילא פרטיו בסברו שמדובר בפוליסה שלו.בא-כוח המערער אף הזכיר, כי ברגע שגילה את הטעות פעל המערער ביוזמתו לתיקונה באמצעות בקשה שהגיש בכתב (נ/2) שהתקבלה בחברת הביטוח "מנורה", עובדה המהווה תמיכה לגרסתו כי רישום פרטיו במסמך נבע אך כתוצאה מטעות. בהמשך טען בא-כוח המערער, כי שגה בית משפט קמא עת בחר את לבכר גרסת המתלונן בגדרה טען כי לא הוא זה אשר מחק את הפרטים האמורים, על-פני גרסת המערער, לפיה ביקש לתקן את הרישום השגוי רק לאחר שהמתלונן גילה את השינוי במסמך. זאת ועוד, הגשת התלונה על-ידי המתלונן חודשים לאחר גילויה, ואך לאחר שעבר העבירה נשוא האישום השני, מעוררת ספק באמינות עדותו ומעידה על רצונו של המתלונן להביא להרשעת המערער באמצעות הכחשת הסיכוי האפשרי כי אחר, מלבד המערער, הוא אשר מחק את פרטי המתלונן מהפוליסה. משכך, ובהעדר ראיה להוכחת הטענה כי המערער הוא זה אשר מחק את הפרטים האמורים, הרי שיש לקבל, ולו מחמת הספק, את גרסתו לפיה רישום פרטיו על המסמך נעשה בתום לב. בהתייחסו לאישום השני טען בא-כוח המערער, כי שגה בית משפט קמא בכך שהחיל את הגדרת הזיוף בחוק על מעשה המערער, זאת מאחר ולוגו סכנות הביטוח "צוקים" היה רשום במקור במסמך, ומשכך, לא ביצע המערער  כל פעולה של "עשיית" המסמך אלא ביצע רישום על מסמך קיים. עוד טוען  בא-כוח המערער,  כי מחיקת פרטי הסוכנות מהמסמך על-ידי המערער מעידה על רצונו כי לא ייראה כמסמך אשר יצא מאותה סוכנות, ולפיכך, למירב הוא עשה שימוש בנייר הפירמה של סוכנות הביטוח ללא רשות.    

לחילופין, עתר בא-כוח המערער להקלה בעונש שהושת על מרשו, תוך שהדגיש כי הינו חמור ואינו הולם את נסיבות המקרה. הוא ציין את נסיבותיו האישיות של המערער, כמו גם את המשקל לקולא שיש ליתן לעובדת חלוף העיתים מיום ביצוע העבירות. בנוסף טען, כי עצם הרשעתו מהווה עונש כבד מאוד, שכן היא חוסמת בפניו את הדרך לעסוק בתחום הביטוח, כי המערער מבוגר ומסובך כלכלית, וכי יציאתו לעבודת שירות למשך חודש תגרום לפיטוריו ממקום עבודתו הנוכחי.

5.         בא-כוח המשיבה טען, כי לא נפל כל פגם בפסק דינה של הערכאה הקודמת ולפיכך דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות.

דיון

6.         שמענו רוב קשב טיעוני הצדדים ועיינו בחומר הרלוונטי. ככל המדובר בעבירות נשוא האישום הראשון, בהתאם למכלול הראיות שנפרש לפני בית משפט קמא, הוכח כדבעי כי מסכת האירועים מובילה להרשעת המערער. כאמור, הסיק בית משפט קמא את ממצאיו כפי שעלו מעיון במסמכים ומהעדויות שהובאו לפניו. בכלל זה קבע, כי הפוליסה האמורה לא הגיעה אל שולחנו של המערער כשהיא ריקה במקומות המיועדים לחתימת הסוכן ומספרו, אלא שהופיעו במקום שם ומספר סוכן לא לו, והיה עליו לשכתבם על-מנת לרשום את שמו ומספרו. זאת ועוד נקבע , כי אל שולחנו של המערער הגיעו באותו היום חמש פוליסות ביטוח בלבד ובמצב דברים זה היה עליו לשים לב כי באותו הדף הופיעו שמות מבוטחים אותם לא זיהה כלקוחות אשר הוא  ערך עבורם את הפוליסה. מן העובדה שמי שחתום על הפוליסה הוא גם הזכאי לקבל את העמלה עבורה הסיק בית משפט קמא, כי כל הנסיבות מובילות לכך שדווקא המערער הוא זה שמחק את פרטי המתלונן מהמקומות המיועדים. בהמשך קבע בית משפט קמא כממצא, כי העובדה שהמערער פנה אל חברת הביטוח לתיקון הטעות אינה נובעת כתוצאה מחרטתו, כי אם בשל כך שחברת הביטוח פנתה באמצעות סוכנות הביטוח לקבלת מסמכים רפואיים חסרים מאת המבוטחים, והמערער, שידע כי אינו יכול לפנות למבוטחים אותם ביטח המתלונן, ובעודו חש כי מעשיו עלולים להיחשף תוך זמן קצר, נחפז לתקן המעוות בטרם ישוב המתלונן משהייתו בחו"ל באותה העת.

הנה-כי-כן, טענות המערער ביחס לעבירות נשוא האישום הראשון נסובו למעשה בעיקרן סביב קביעות ממצאים, מהימנות ומסקנות אליהן הגיע בית המשפט קמא, והרי הלכה ידועה היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראה ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 774; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 233; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696; ע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 561, 563). אמנם, חרף הלכה ידועה זו, גם קביעות מהימנות אינן מבצר שלא ניתן להבקיע, שכן לא נבצר מערכאת הערעור להתערב אף בעניין הערכת עדויות, כאשר הערכה זו יסודה בשיקולים המתעלמים מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל או במידה ואי מהימנותו של עד בולטת לעין. דא עקא, שהאישום הראשון שבערעור שלפנינו אינו מגלה עילה שכזו, ולא הוכחה כל סיבה להתערב בממצאים שנקבעו. בית משפט קמא האמין לעיקרי עדות המתלונן ובחר לדחות כבלתי מהימנה את עיקרי גרסת המערער (עמ' 7-6 להכרעת הדין). מצאנו, איפא, כי עניינו של המערער נבחן בקפידה על-ידי הערכאה הראשונה ומקובלות עלינו קביעותיו מבלי צורך להתערב בהן.

7.       לעניין העבירה נשוא האישום השני, הנורמה האסורה הקבועה בסעיף 418 לחוק קובעת כלהלן:

"המזייף מסמך, דינו - מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו מאסר חמש שנים".