פסק-דין בתיק עפ 30391/06

פתח דבר

1.         ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 15.5.06, בתיק ת' 8259/06 - במסגרתו הורשע המשיב, על פי הודאתו, בביצוע עבירה של נהיגה במהירות 89 קמ"ש במקום בו המהירות המרבית המותרת הנה 70 קמ"ש.

המדובר בדו"ח של ברירת משפט, כאשר המשיב ביקש להישפט. ביום הדיון גזר בית המשפט על המשיב קנס בסך 150ש"ח, במקום 250ש"ח.

טענות הצדדים

2.         ב"כ המערערת טענה, כי הקנס, אשר הושת על המשיב, נמוך מן הקנס המקורי, המופיע בדו"ח. ב"כ המערערת הפנתה לעניין זה, לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). לדידה, לא הוצגו בפני בית משפט קמא נסיבות מיוחדות להפחתת שיעור הקנס, כנדרש בחוק, ובית המשפט לא עמד על נסיבות שכאלה, שכן כל שציין בגזר הדין הוא "שקלתי".

3.         המשיב הסביר, כי ביום הדיון התייצבו אנשים רבים, אשר זומנו לבית המשפט. השופט הודיע להם, כי "מי שמוכן להודות, אני מפחית את הקנס לחצי ומי שלא רוצה יחכה למועד חדש". המשיב טען, כי לא רצה להתעכב ולכן הודה - "על כן קיבלתי חצי מהקנס ויחד איתי עוד כ-10 אנשים".

עיון

4.         תחילה אדגיש, כי אין זה המקרה הראשון, הרובץ לפתחי - בגדרו מעלים משיבים טענות מעין אלה. המשיב ביקש להישפט על מנת להוכיח חפותו, ויש להניח, כי הוא הגיע מוכן לעשות כן, למועד הדיון אשר נקבע לו בבית משפט קמא. לטענתו - ואין לי כל סיבה לפקפק בדבריו ואף ב"כ המערערת לא חלקה עליהם - הוצעה לו הפחתה משמעותית בשיעור הקנס המקורי, כל עוד יודה לאלתר.

5.         סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כלהלן:

"הורשע אדם בבית המשפט ונגזר דינו לקנס לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס אלא אם ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

מן האמור יש ללמוד, כי כאשר מחליט בית המשפט להפחית משיעורו של הקנס המקורי, עליו לפרט הטעמים המיוחדים, אשר הביאוהו לעשות כן. מן הפרוטוקול, אשר נערך בכתב יד בבית משפט קמא, הצלחתי להבין, כי המערערת ביקשה כפל קנס מחמת שאין זה המקרה המתאים להגיש בקשה להישפט, ואילו בית המשפט מצא להפחית מן הקנס המקורי בקובעו "שקלתי", ללא כל פירוט נוסף. דברים אלה של בית המשפט אינם מהווים משום נימוק ראוי, כמצוות המחוקק, להפחתה בשיעור הקנס. בעובדה, שרובץ על בית המשפט לתעבורה עומס בלתי רגיל, המחייב בדיון בעשרות רבות של תיקים מדי יום, אין כדי להצדיק עריכתה של "מכירה כללית" לבאי בית המשפט, כאשר כל המודה יהא זכאי להנחה משמעותית בגובה הקנס המקורי.

            בערעורים קודמים, בהם דנתי, כבר הבעתי עמדתי בעניין שבנדון בהאי לישנא:

"כאן המקום להדגיש, כי הפחתת שיעור הקנס בשל המתנתו הארוכה של המערער בבית המשפט קמא .. אינה בגדר נסיבה מיוחדת, המצדיקה הפחתתו של שיעור הקנס המקורי ... לא למיותר לציין, כי המדובר בכספי ציבור, ובתור שכאלה יש לנהוג בהם בזהירות המרבית" (ע"פ 9797/05 מדינת ישראל נ' דבש, סעיף 6 לפסק הדין).

6.         הסיטואציה הספציפית - אליה נקלע המשיב, מעוררת התלבטות.

מחד, גזר הדין אינו נכון ואינו מקיים הוראת סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. מאידך, המשיב פעל כאדם סביר, אשר שקל שיקולי רווח והפסד עקב הצעתו המפתה של בית משפט קמא. המשיב לא רצה להתעכב ומשכך הודה וקיבל מחצית משיעור הקנס המקורי. העלאת שיעור הקנס, כעת, בערכאת הערעור, לאור הנסיבות המתוארות - משמעה: טרטור המשיב שלא מן הצדק.

האם יש לחייב כעת את המשיב בתשלום יתרת הסכום, עד לגובה הקנס המקורי, כך שהמשיב יפסיד למעשה את זכותו לקיומו של הליך משפטי ראוי, או שמא יש לפטור המשיב מחובת התשלום העודף, בשל הסיטואציה אליה נקלע, ובזאת להימנע מקיום הוראת סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי?

שורת הצדק מחייבת, לעניות דעתי, שלא לחייב את המשיב בתשלום יתרת הקנס עד לגובהו המקורי. המערערת אמנם צודקת עקרונית בטיעוניה, אך ברמה המעשית  - דין הערעור להידחות.

7.         לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להעיר, כי יש להנחות את התביעה המשטרתית להביע התנגדותה הברורה, במקרים דומים, בפרוטוקול בית המשפט.

ניתן היום, כ' בכסלו תשס"ז (11 בדצמבר 2006), בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים .