פסק-דין בתיק עפ 2700/02

1.       בפנינו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (כב' ס. הנשיא השופט ס. מוחסן) לפיה, נדחתה בקשתו של המערער לחייב  את המשיבה לשלם לו את הוצאות הגנתו בגין אישומים מהם זוכה.

2.       כנגד המערער, תושב חדרה ושוטר בגימלאות, הוגשו 23 כתבי אישום בהם יוחסו לו עבירות חניה בתחום עיר מגוריו. המערער כפר בעובדות כתבי האישום. הדיון בתיקיו התנהל בפני שני שופטים שהחליטו להרשיעו. ערעורו שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה, אך בסופו של יום משהובא הענין לדיון בפני בית המשפט העליון הוחלט, בהסכמת בא כוח המשיבה, לזכותו מכל העבירות בהן הורשע.

3.       סיפור הדברים אינו שנוי במחלוקת.

תמרורים שהוצבו על ידי העיריה כדי להסדיר את שעות החנייה שאסורות ללא תשלום, נוסחו באופן מטעה, בכך שבמקום לרשום שהחניה אסורה בין השעות 08:00 - 20:00, נרשם על גבי התמרור, אם קוראים אותו בדרך שצריך לקרוא תמרור המנוסח בשפה העברית (מימין לשמאל), שהחניה ללא תשלום אסורה מהשעה 20:00 עד השעה  08:00. המערער שהחנה את מכוניתו בשעות הבוקר, גרס שבאותן שעות החנייה אינה מחייבת תשלום. בטענו כך, הסתמך המערער על ע"פ 281/69 אנוש בר-שלום נ. מדינת ישראל פ"ד כג(2) 85, שבו נאמר:

"נהג הנוהג את רכבו ברחוב פלוני נתקל בתמרור הניצב ליד הרחוב, אין עליו לכלכל את נסיעתו וחנייתו אלא בהתאם למה שכתוב על התמרור..... מחובת הרשות בבואה להציב תמרור כנ"ל להבליט את כוונתה בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כך שהכתוב על התמרור אינו מצריך פירושים מצד הנהג, והוא אינו חייב להרהר בדבר משמעותו".

טענת המערער נדחתה הן על ידי שופטי הערכאה הראשונה והן על ידי הרכב השופטים שדן בערעורו. בפסק הדין שניתן בערעור נאמר:

"איננו סבורים שדברים נכוחים ונכונים אלו, ישימים על מקרהו של המערער, שבפנינו. המערער שבפנינו לא "נתקל" בתמרור, אלא הוא גר בחדרה, איש משטרה לשעבר, היודע יפה מאוד למה הוצבו התמרורים במקום שהוצבו ולאילו שעות הם מתייחסים. הוא אינו צריך להרהר כלל בפירושו של התמרור, וכפי שכתבו השופטים קמא, הוא החנה את רכבו ביודעין במקום אסור לחנייתו ללא תו חנייה. בקביעה עובדתית זו אין לנו סיבה להתערב. לא זה היה המקרה של בר שלום, שם מדובר היה במקרה חד פעמי".

המערער שהוסיף להחזיק בדעתו, ביקש רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי,  סופם של דברים כבר נאמר קודם לכן. בהסכמת ב"כ המשיבה, החליט בית המשפט העליון לזכות את המערער מכל העבירות בהן הורשע.

4.       בעקבות זיכויו, הגיש המערער "בקשה לפסיקת הוצאות", בגידרה נטען שכתבי האישום הוגשו ללא יסוד "בגלל שהתביעה ניסתה לאבחן הלכה פסוקה של כב' ביהמ"ש העליון, איבחון אשר התגלה ככושל, אחרי שהמערער הותש בכל ארבע הערכאות".

בקשת המערער נדחתה. בית המשפט קמא, בדונו בעילות הזכאות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977, הגיע למסקנה שאף אחת מהן לא נתקיימה.

באשר לעילה הראשונה - "העדר יסוד לאשמה" - ציין השופט קמא כי ערכאות השיפוט שדנו בעניין, סברו שיש ממש בטענות המשיבה. כן הודגש, בהסתמך על ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ. יצחק טוביהו ואח' פ"ד לג(1) 297, שלא היה מצד המשיבה "שום זדון או רשלנות.... בניהול תביעתה".

העילה השנייה - "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - נראתה בעיני השופט קמא בלתי מוצדקת לאור האופן בו ניהל המערער את ההליך, בהעלאת טענות "בלתי רלבנטיות ברובן המכריע" וכן משום שהמערער נקט בסגנון דיבור שאינו ראוי "בלשון המעטה" כלפי באת כח המאשימה. בנוסף, הזכיר השופט קמא דברי ביקורת שכתב אודות המערער, באחד ההליכים שהתנהל בפניו, על כך שהוא אינו "נלחם למען עיקרון, אלא משום עיקשות לשמה".

5.       בערעור שבפנינו, מלין המערער על נימוקי החלטתו של בית המשפט קמא. בא כוחו טוען, כי אין כל חשיבות לשאלה, אם המאשימה פעלה בתום לב וללא כוונת זדון בהחליטה להגיש נגד המערער את כתבי האישום. גם דעתם של בתי המשפט בערכאות הנמוכות, אינה נראית לב"כ המערער רלבנטית לענין הבקשה לפסיקת הוצאות. לטענתו, "הזיכוי שניתן בביהמ"ש העליון משמעותו שהעובדות אשר היו בתיק התביעה, לא הספיקו כדי להגיש אישום".

באשר "לנסיבות האחרות" נטען, כי צורת ניהול ההליך על ידי נאשם שלא היה מיוצג, אינה צריכה להיזקף לחובתו. גם לא היה מקום, כך נטען, "לחפש חומר לחובת הנאשם בתיקים אחרים". באשר להערה על מאבקו של המערער מתוך "עיקשות לשמה" נטען, כי שלילת זכותו של נאשם להתגונן מחמת עקשנותו, מסייעת בידי התביעה להגיש אישומי סרק. ב"כ המערער הוסיף וטען, שקיימת הצדקה לעודד נאשמים המגלים רצון להאבק על חפותם, בעיקר באותם עניינים קלי ערך, שמרבית הציבור מעדיף, משיקולי כדאיות, להמנע מלהתדיין עם הרשות.

6.       מנגד נטען, שהמערער זוכה בשל טעות משפטית, וכי העובדה ששתי ערכאות מצאו לנכון להרשיעו, מלמדת על כך שציפיית התביעה, בכל הנוגע לסיכויי הרשעתו של המערער, היתה סבירה. באשר לחלופה של "הנסיבות האחרות" נטען בין היתר, שהפסיקה מדברת על "עלילות" ועוול שנגרם לנאשם.

7.       סעיף 80 לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"(א)   משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה, ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו, בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי.... בסכום שיראה לבית המשפט".

כעולה מן האמור, זכאות לפיצויים ולהחזר הוצאות הגנה, מחייבת נאשם לעבור שלושה שלבים. הראשון, תנאי סף (זיכוי או ביטול כתב אישום). השני, עילות הזכאות והשלישי, שיקול דעתו של בית המשפט.

לאור זיכויו של המערער, ברור כי עלה בידו לעבור את השלב הראשון שמציב סעיף 80 לחוק.