פסק-דין בתיק עפ 2690/07

בפני ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתעבורה בחיפה, (להלן, " בימ"ש קמא"), שניתן ביום 24.10.07,  על ידי כב' השופט א. סלאמה בתיק ת 5668/07.

הבסיס להליך שבפני הוא דו"ח תנועה שנרשם למערער ביום 8.6.07 ושבו נטען כי ביציאה ממשרד הרישוי במפרץ חיפה, נהג המערער בהיותו שיכור ותחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה בצירוף תקנה 26 (6) ו- 169ב (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

הדיון בעניינו של המערער התקיים ביום 24.10.07, שעה 10:00. המערער התייצב בשעה 14:00 בפני בית משפט קמא וגילה כי הוא כבר נידון בהעדרו ובימ"ש קמא גזר את דינו לעונשים הבאים:  פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים וקנס כספי בסך 3,000 ש"ח.

 בו ביום פנה המערער ישירות לב"כ עו"ד שחר (ראה תאריך החתימה על ייפוי הכוח). המערער הגיש ביום 28.10.07 בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר (ב"ש 3295/07), ובימ"ש קמא דחה ביום 31.10.07, את הבקשה מבלי לקיים דיון תוך שהוא קובע כי "לא פורטה כל סיבה מוצדקת לאי הופעה. לנאשם ניתן יומו בבימ"ש. הבקשה נידחת.". על החלטה זו מלין המערער, גם כן.

המערער טוען כי הוא התייצב ביום הדיון בבית המשפט דלמטה בשעה 14:00. האיחור המסוים     (משעה 10 ועד לשעה 14:00), היה תוצאה של נסיבות שאינן קשורות אליו, זאת משום שהוא הגיע מאילת, שם התגורר.

הטענה הנ"ל נטענה גם כן, בבקשה לביטול  פסק הדין, אם כי לא צורף אליה תצהיר.

המערער טען עוד כי בשעת הגעתו, הסתיימה קבלת הקהל וב"כ לא יכל היה לברר תוצאות ההליך באותו יום ולכן הוא המתין עד למחרת ובסמוך מאוד הגיש את בקשתו שנדחתה גם היא בהעדרו. המערער הוסיף וטען כי הוא טרם הספיק להעתיק את חומר החקירה ואף נמנעה ממנו ההגנה המשפטית בעזרת וסיוע בא כוחו.

המערער הוסיף וטען כי הוא אינו מודה בעובדות האישום, שמבוסס על פי עדויות וללא בדיקה מדעית מהימנה. הוא גם חולק על קביעת בימ"ש קמא שיומו בבית המשפט ניתן לו, על פי כל אלה יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין שניתן בהעדר.

המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. המערער לא פרט את הנסיבות שאינן תלויות בו, סתם ולא פירש. לא טען לתקלה ברכב ולא העלה כל סיבה המניחה את הדעת. לטענתה המערער הספיק לעבור עבירות תעבורה בדרום עוד בשנת 2006. עוד טענה המשיבה כי במקרים בהם תרץ הנאשם את  אי הופעתו במצב הרפואי הקשה של אישתו, ביהמ"ש העליון, דחה תירוץ זה, תוך שהיא מפנה לרע"פ 8102/06 ויאצ'סלב נ' מדינת ישראל, (2006). עוד הפנתה לרע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, (2003) (להלן, " פרשת איטליא").לדעתה, התנהגות המערער מעידה על התייחסות מזלזלת של המערער כלפי ביהמ"ש וזמנו היקר.

בחנתי את טענות הצדדים הן על פי הודעת הערעור והן על פי הטיעונים בפני ושוכנעתי כי דחיית הערעור עלולה לגרום למערער עיוות דין.

הוראות החוק החולשות על הדיון שבפנינו הן סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן, " החסד"פ") וסעיף 130 (ח) ו-(ט) לאותו חוק.

סעיף 240 לחסד"פ קובע שבעבירות תעבורה מסוימות שמפורטות בסעיף (א), יחולו סדרי דין מיוחדים שמכוחם רואים נאשם שלא התייצב כמודה באשמה. לשם חשיבות העניין אביא את הסעיף כלשונו:

(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;

(3)  בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר..."

מכאן שאי התייצבותו של הנאשם מהדיון משמעותה הודאה באשמה. יחד עם זאת, מסקנה זו אינה אוטומטית וחד משמעית, שכן סעיף 240(3) ממשיך וקובע שבית המשפט ילך בדרך זו, רק לאחר ששוכנע שלא יגרם לנאשם הנעדר עיוות דין.

התכליות של סעיף 240 (2), נדונה בפרשת איטילא בעמ' 799, וכך נקבע:

"תכליתו של סעיף 240 לחסד"פ הינה ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות. ניתנת במסגרתו אפשרות לנאשם, אם הוא בוחר בכך, שלא להיות נוכח בעת הדיון כך שזה יתנהל בהיעדרו. הדין קובע שבמקרה כזה יראוהו כמודה בכל העובדות אשר בכתב ^-האישום, משמע: על הנאשם לדעת שאי ^-התייצבות כמוה כהודאה. מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, והוא מוכן להותיר לבית ^-המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, רשאי בית ^-המשפט לעשות כן. מכך מפיקים תועלת הן הנאשם הן המערכת השיפוטית והציבור: הנאשם מצדו אינו נדרש לבטל את עיסוקיו כדי ליטול חלק בדיון. מנקודת מבטם של המערכת השיפוטית והציבור, הדיון הוא קצר, ואי ^-התיצבות הנאשם אינה מביאה לדחיית הדיון, וכך נחסך זמן שיפוטי. סעיף 240 לחוק מיועד גם למנוע מצבים שבהם יוכל נאשם לסכל את ההליך או לעכבו באמצעות אי ^-התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. (ההדשגות לא במקור)

אם ביהמ"ש מחליט שלנאשם לא יגרם עיוות דין ורואה בו כמודה ולאחר מכן גוזר את דינו, הרי שלנאשם פתוחה הדרך להגיש בקשה לביטול פסק הדין וזאת מכוח סעיף 130 (ח) לחסד"פ, שקובע כי בהתקיים אחת משתי נסיבות נפרדות ולא מצטברות, יהיה רשאי ביהמ"ש לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו: הנסיבה הראשונה, סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. והנסיבה השנייה, הדבר דרוש בכדי למנוע עיוות דין. בפרשת איטליא נאמר:"...יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית ^-המשפט בפניו, בית ^-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק ^-דין גם אם אי ^-התייצבותו נבעה מרשלנות גרדא. אולם אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור ידחה בית ^-המשפט את בקשתו...".

מן הכלל אל הפרט

על רקע הוראות החוק שלעיל נבחן את נסיבות המקרה דנן. ראשית, אתייחס לסיבה שמנעה מן המערער להתייצב לדיון ולאחר מכן אתייחס לשאלה, האם במקרה דנו עלול להיגרם לו עיוות דין.