פסק-דין בתיק עפ 2671/07

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

הרקע לערעור וטענות הצדדים:

בפנינו ערעור הנאשם על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ח. שילוני). הערעור מוגש הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. המערער, אשר עבד בחברת שק"ם בע"מ, כמנהל חנות השקמית חוף הכרמל בחיפה, הואשם בעבירות של גניבה בידי עובד, בכך שבמהלך השנים 1999 ועד חודש פברואר 2001 גנב ביחד עם סגניתו, רותי וזא, מקופות השקמית סכומי כסף בשיטות של השהיית פתקית, החזרים פיקטיביים וביטולים פיקטיביים ובכך שבחודשים ינואר-פברואר 2001 גנב מהקופה סכום של 3,150 ש"ח, לפחות, בכך שביצע בעצמו ביטולים והחזרים פיקטיביים בקופות השקמית. כן הואשם המערער בכך שבמהלך השנים 1998-1999 הורה לגזברית בשקמית, עדי אגנס, לבצע בקופות פעולות של ביטולים והחזרים פיקטיביים שמטרתם כיסוי חובות בסכום של 3,500 ש"ח של לקוחות השקמית, ששילמו בשיקים שחזרו ללא כיסוי. בגין מעשים אלה הואשם בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד ובעבירות מנהלים ועובדים בתאגיד.

בימ"ש קמא קבע כי עדותה של עדת התביעה רותי וזא, אשר שימשה כסגנית המנהל של המערער בשקמית, והוברר כי היה בינה ובין המערער קשר רומנטי - מיני שהסתיים זמן קצר לפני שהחלה החקירה, היא עדות בעייתית מאחר שנתגלו סתירות מהותיות בעדויותיה לעניין חלקו של המערער בגניבות מקופות השק"ם. נקבע כי גרסתה בביהמ"ש, המפלילה את המערער, טעונה חיזוק, שכן מדובר בעדות של שותף לעבירה, אך מאחר שנקבע כי היא הותירה רושם של עדה לא מהימנה ואין להוציא מכלל אפשרות כי למערכת היחסים בינה לבין המערער והפסקתה הייתה השפעה על עדותה המפלילה כלפי המערער, גרסתה אינה יכולה לשמש כעדות עצמאית ומהימנה ולא ניתן לבסס הרשעה בהסתמך על עדותה. לכן התייתר גם הצורך בחיזוק הנדרש לעדותה כשותפה לעבירה.

בימ"ש קמא קבע כי עדותה של העדה אנה מלניקוב, שהייתה קופאית בשקמית, לפיה המערער במספר הזדמנויות לקח לעצמו כסף מהקופה בגין החזרים פיקטיביים ללקוחות, הינה מהימנה. העדה הוכרזה כעדה עוינת לאחר שהרבתה להשיב בביהמ"ש שאינה זוכרת ואמרותיה בחקירות שנערכו בשק"ם ובמשטרה הוצגו כראיה קבילה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. נקבע כי יש להעדיף ולקבל כמהימנים את תוכן אמרותיה שהוצגו כראיה וגם מפני שאמרה בעדותה בביהמ"ש כי עדויותיה בחקירה הפנימית בשק"ם ובמשטרה הן אמת. נקבע כי המערער עבר עבירה של גניבה בידי עובד בגין ההחזרים הפיקטיביים.

כן הורשע המערער בעבירות של גניבה בידי עובד ומרמה והפרת אמונים בתאגיד בשל ביצוע ביטולים והחזרים פיקטיביים בקופות כדי לכסות, שלא כדין, חובותיו של לקוח שהשיקים שלו חזרו. כך גרם המערער לאי סדרים בתפעול הכללי והפיננסי של שקמית כפי שעלה מעדויות שהובאו. המערער זוכה מחמת הספק מעבירה נוספת של גניבה בידי עובד (בצוותא) ומעבירות מנהלים ועובדים בתאגיד בשל העובדה שעבירה זו נבלעת בעבירת המרמה והפרת האמונים בתאגיד.

בימ"ש קמא דחה את טענת הסניגור להגנה מן הצדק בשל כך שלא הוגש כתב אישום מאוחד נגד כל הנאשמים בפרשה ובשל השיהוי בהגשת כתב האישום כנגד המערער. נקבע כי אין הצדקה לביטול כתב האישום והשיהוי יהווה גורם שילקח בחשבון לעניין רמת הענישה.

באשר לענישה נקבע כי אין להחמיר וזאת בהתחשב בעיקרון אחידות העונש ביחס לנאשמים אחרים באותה פרשה שכבר נדונו וגם בהתחשב בחלוף הזמן, שכן העבירות בוצעו בשנים 1999 - 2000 וכתב האישום הוגש רק בתאריך 5.12.04 והשיהוי בהגשתו נועד כנראה כדי לאפשר סיום ההליך כנגד השותפים לעבירה, זאת על מנת שיוכלו להעיד כעדי תביעה כנגד המערער. על המערער נגזרו עונשים של מאסר בפועל של 3 חודשים אותם ירצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 8 חודשים למשך 3 שנים על העבירות בהן הורשע וכן על עבירה של גניבה. כן חויב בקנס כספי בסך 2,500 ש"ח או 25 ימי מאסר.

המערער טוען כי לא ברור לנוכח מקרא פסק הדין האם הרשיע בימ"ש קמא את המערער במרמה והפרת אמונים בתאגיד. לעניין זה אציין כבר עתה כי יש לדחות טענה זו מאחר שהרשעתו של המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד עולה בבירור מהכרעת הדין (ראה עמ' 162-163 להכרעת הדין בסעיף 8 וכן עמ' 167 להכרעת הדין בסעיף 11.ב.).

עוד טוען המערער כי שגה בימ"ש קמא כאשר סירב, לאחר חלוף 7 שנים מיום ביצוע העבירה, לזכותו מחמת הגנה מן הצדק, על אף שחלפה תקופה של 5 שנים מיום הפרשה ועד ליום הגשת כתב האישום.

המערער טוען כי נפלו בכתב האישום פגמים מכיוון שכתב האישום אינו מפרט את חלקו של המערער בפרשה. כן הוא טוען כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה העולה מעובדות סעיף 5 לכתב האישום מאחר שהגב' רות וזא לא טענה שהמערער הורה לה לעשות את המעשים והודתה בביצוע המעשים בעצמה. המערער טוען גם כי עדת התביעה אגנס עדי, גזברית הסניף, לא הפלילה את המערער בבית המשפט וטענה כי לא ראתה את המערער עושה את המעשים והודתה שגנבה כספים בעצמה.

לטענת המערער, שגה בימ"ש קמא משהכריז על עדי אגנס, עדת התביעה, עדה עוינת ועל אנה מלניקוב, הקופאית, כעדה עוינת ובכל זאת מצא להרשיע את המערער. כן טוען המערער כי בימ"ש קמא מצא לנכון לסמוך יתדותיו על ראיות אשר נסתרו על ידי עדי התביעה ושגה כאשר ביצע פעולות חשבונאיות חסרות בסיס מבלי שפרטים אלה ימצאו ביטויים באמצעות עדי התביעה.

בנוסף טוען המערער למחדלים בחקירה הפועלים לטובתו של המערער.

המערער טוען עוד כי שגה בימ"ש קמא כאשר השית על המערער עונש מאסר בריצוי בעבודות שירות על אף גילו המופלג וחלוף הזמן.

המשיבה טוענת כי אין כיום צורך להיכנס לשיקולי מהימנות העדה רותי וזא לנוכח קביעת בימ"ש קמא כי לא ניתן לבסס הרשעה בהסתמך על עדותה. אין מקום גם לדון בגרסת בעלה וכל הראיות העוסקות בקשר הרומנטי שבין הגב' רותי וזא והמערער.

באשר להרשעת המערער בעבירה של גניבה בידי עובד על ידי המערער עצמו טוענת המשיבה כי בימ"ש קמא פירט בהכרעת הדין מה היו הביטולים וההחזרים לגביהם הוכח שהמערער גנב את הכספים לעצמו, זאת על סמך עדותה של אנה מלניקוב בהתייחס לחלק מהמקרים וכן על סמך תיעוד מהמצלמות הנסתרות שהיו בחנות במקרה נוסף (ת/31 ו-ת/32).

באשר להרשעת המערער בעבירה של הפרת אמונים בתאגיד טוענת המשיבה כי בימ"ש קמא השתית הרשעתו על מספר רב של ראיות: עדותו של עד התביעה יוסף יגודניק (הלקוח שהשיקים שחזרו שייכים לו), עדותה של עדי אגנס, עדותה של רותי וזא, עדותו של חוקר השקם, חוסר סבירות גרסתו של המערער ושקרי המערער.

המשיבה טוענת כי לא נפלו פגמים בהחלטת בימ"ש קמא להרשיע את המערער ומדובר בהרשעה המבוססת בעיקר על שיקולים של מהימנות העדים. בימ"ש קמא העדיף את גרסאות עדי אגנס ואנה מלניקוב בחקירותיהן והרשיע על פיהן והעדיפן על פני גרסת המערער בה לא נתן אמון. המשיבה טוענת כי ביהמ"ש שלערעור אינו נוטה להתערב בקביעות מהימנות של עדים.

בעניין העונש טוענת המשיבה שהעונש שהוטל על המערער אינו חמור והוא הולם את העבירות בהן הורשע. מדובר בעבירות חמורות והמערער היה ראוי לעונש מאסר בפועל. בימ"ש קמא התחשב במגבלותיו הרפואיות של המערער והקל בדינו, באופן שאינו מצדיק כל הקלה נוספת.