פסק-דין בתיק עפ 2582/07

1.       בפני ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בעכו (כב' השופט יעקב בכר), (להלן: "בימ"ש קמא") אשר ניתנה בתיק ב"ש 10048/07 ביום 18.07.07.

          המערער ביקש מבימ"ש קמא להאריך לו את המועד להישפט בגין שני דו"חות תנועה - להלן: "הדו"חות". אולם, בקשתו נדחתה תוך שבימ"ש קמא קובע כי:

          "בעניינו [של המערער - כ.ס.] מדובר בתקופה של כמעט כשנתיים בדו"ח שעניינו שימוש בטלפון נייד וכמעט שלוש שנים בדו"ח שעניינו עקיפת רכב שעצר לפני צומת. לא הובאה כל ראיה כי אכן המבקש שלח בקשה להישפט, הוא לא הרים את הנטל המוטל עליו ולפיכך דין הבקשה להדחות".

          המערער טוען כי הוא פנה למשיבה באופן מיידי עם קבלת הדו"חות, הוא ביקש להישפט, אולם לא קיבל כל זימון לביהמ"ש. המערער אדם נכה בשיעור של 100%  ונתוניו דלים, כך שהוא סבר לתומו שבמשלוח הדו"חות במעטפה אל המשיבה, יצא ידי חובתו והוא יזומן לדיון שיקבע. המערער טוען שפנייתו למשיבה נעשתה בתחילת השנה הנוכחית, ולא כפי שקבע ביהמ"ש קמא.

          ב"כ המערער טען בפניי כי מרשו כופר בשני הדו"חות וכי יהיה ביכולתו להוכיח את טענותיו שמובילות לזיכויו, בדרך של הצגת דו"ח איכון לפלאפון של המערער, ככל שהוא נוגע ליום רישום הדו"ח, שנערך נגדו בגין ניהול שיחה טלפונית במהלך הנסיעה.

          בהקשר לדו"ח השני טען ב"כ המערער כי דרכו של המערער נחסמה על ידי רכב שהתקלקל, על כן, הוא נאלץ לעקוף אותו, בזהירות הדרושה ומבלי להפריע לתנועה וכך הוא נהג. אולם, לרוע מזלו, מספר מטרים לאחר מכן, המתין לו השוטר שלא שעה להסבריו ורשם את הדו"ח.

          המשיבה מבקשת מביהמ"ש לדחות את הערעור. בימ"ש קמא נימק את החלטתו כדבעי. לדברי המאשימה אנו עדים בימים אלה לתופעה כגון זו בה בחר המערער. בדרך זו מוגשות בקשות רבות מסוג זה במטרה לבטל את הניקוד שהוא פועל יוצא של עבירות התנועה, דבר שמסמיך את רשות הרישוי להטיל פסילה מנהלית.

          עוד טענה המשיבה, כי מאז רישום הדו"חות חלפו מספר שנים וכי קבלת הבקשה עלולה להביא להצפת בתי המשפט בבקשות מעין אלו ואין ספק שהדבר יכביד על כל המערכות ויקשה עליהן להביא ראיותיהם בהקשר לדו"חות, לאור הזמן הרב שחלף.

          ב"כ הצדדים הפנו לפסיקה בנושא הנ"ל.

          אכן, ביהמ"ש מוסמך להיעתר לבקשות מסוג זה על אף חלוף הזמן העולה על זה שנקבע בסעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (להלן, " חוק סדר הדין הפלילי"), זאת על סמך האמור בסעיף 230 לאותו חוק והמעניק לביהמ"ש את הסמכות ואת שיקול הדעת להורות על קיום משפט, גם אם הבקשה להישפט  הוגשה  באיחור.

בסעיף 229 לחוק נקבעו  פרקי זמן בעיקר:  "....משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה." - רע"פ 2096/07 דר' צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, (2007). 

בענייננו לא נטען שהמערער לא ידע על הדו"חות, אלא שהמערער טען בעלמא ששלח בקשה להישפט, זאת מבלי להניח תשתית עובדתית שיש בה כדי להוכיח זאת. 

רבים הם השיקולים שמנחים את ביהמ"ש ודומים בעיקרם לשיקולים שנשקלים בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם, בקשות המוגשות מכוח סעיפ ים 240 ו- 130 לחוק איזה חוק. ראו ע"פ (מחוזי ב"ש) 7270/05 דאהש נ' מדינת ישראל, (2005).

שיקולים אלו מביאים בחשבון: משך הזמן שעבר מאז רישום הדו"ח ועד להגשת הבקשה להישפט, הסיבה שמנעה מהמבקש מסירת ההודעה בזמן הקבוע בחוק וסבירותה ובעיקר יש לבחון באם יגרם עיוות דין בהנחה והבקשה תדחה וכו'.

          לכן, אין ספק שעקב התקופה הארוכה שחלפה מאז רישום הדו"ח ועד להגשת הבקשה ובין השאר משלא עלה בידי המערער להוכיח כי הוא בקש להישפט ולא שכנע את ביהמ"ש כי אכן כפירתו באמור בדו"חות, היא כפירה כנה ואמיתית שמטרתה לנהל את ההליך ולתת לו את יומו בביהמ"ש, הרי שיש לדחות את הערעור.

          בעניינו של המערער נותר בליבי יותר מאשר ספק ביחס למטרת הגשת הבקשה וזאת לאור הזמן הרב שחלף עד להגשתה. טבעי הדבר, שאדם שנרשם לו דו"ח לא נכון יפעל באופן מיידי, יודיע על רצונו להישפט ולא ימתין וישב בחיבוק ידיים לזמן רב.

          ביהמ"ש קמא קבע באופן מפורש כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה ולא הראה במידה מספקת שאכן פנה למשיבה וביקש להישפט. עוד ניתן לציין כי המערער לא הדגיש את כפירתו בדו"חות ולא טען כי עקב כך נגרם לו עיוות דין.

          בנסיבות אלה, אני סבור כי פסק דינו של בימ"ש קמא מנומק דיו וכי בנסיבות העניין אין כל מקום להתערב במסקנותיו.

          אשר על כן אני מחליט לדחות את הערעור.