פסק-דין בתיק עפ 2519/07

הרקע לערעור וטענות הצדדים:

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופט ורבנר) בת.פ. 1467/00 לפיו זוכה המערער מעבירה של אי קיום הוראות תקנות הרישוי עסקים (תנאי תברואה לבתי אוכל), התשמ"ג - 1983 וכן עבירה לפי סעיף 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"), אך הורשע בעבירה של התעסקות ללא רישיון בעסק הטעון רישוי עסקים בניגוד לסעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים. בעקבות הרשעה זו הושת על המערער קנס כספי בסך 10,000 ש"ח וכן ניתן צו סגירה לעסק החל מיום 10.1.08, אלא אם יהיו בידי המערער האישורים המהותיים לפני תאריך זה. הערעור הוא כנגד הרשעת המערער ולחילופין כנגד גזר הדין.

המערער הואשם בכתב האישום כי הינו עוסק בעסק של ממכר עוגות ושאר מיני מאפה - מקום לאפייתם ומכירתם - ללא רישיון עסק וכי הינו מחזיק את העסק הנ"ל בתנאי תברואה ירודים. מדובר בעסק הנמצא באזור שוק תלפיות בחיפה. המערער כפר באישומים שבכתב האישום וטען כי בתאריך ביקור המפקח ווהבי (להלן: "המפקח"), אשר רשם דו"ח ביקור במקום מיום 6.12.99 (ת/1), המערער החזיק רק בחנות קטנה בשטח של 24 מ"ר לממכר מוצרי מאפה הנמצאת בקומת הקרקע שבבניין ואילו יצור מוצרי מאפה התבצע בעבר בקומה השנייה, בעסק נפרד, ששמו היה "מאפיית החיטה" ואשר אותו כלל לא החזיק המערער בעת עריכת הביקור של המפקח מטעם המשיבה, אלא רק מספר שנים מאוחר יותר. לכן טען המערער כי לא ניתן להחיל עליו את האישום הראשון המתייחס ליצור, אפיה וממכר של דברי אפיה. בימ"ש קמא הרשיע את המערער בעבירה של ניהול מקום לאפיית ומכירת עוגות ושאר מיני מאפה ללא רישיון עסק וזיכה אותו מהאישום של החזקת העסק בתנאי תברואה ירודים וזאת משום שהמשיבה לא פירטה בכתב האישום לעניין עבירה זו באיזה תקנה מואשם המערער ולא הביאה לעניין זה ראיות עובדתיות.

המערער טוען כי בימ"ש קמא שגה עת שהרשיע את המערער באישום הראשון בגין ניהול מקום לאפייתם ומכירתם של דברי מאפה ללא רישיון עסק. לטענת המערער, המשיבה לא הוכיחה אישום זה. המערער טוען כי במהלך הדיון הוכח כי הכוונה לעסק שנמצא בקומה השנייה של המבנה ולא בקומת הקרקע, זאת על פי עדותו של המפקח שערך את הביקור במקום. המערער טוען כי בימ"ש קמא שגה משסבר כי על המערער היה להוכיח שאיננו המחזיק בקומה השנייה מכיוון שעל המשיבה ועל עדיה היה להוכיח שהמערער הוא המחזיק ומנהל את העסק בקומה השנייה.

עוד טוען המערער כי בימ"ש קמא לא התייחס לראיה נ/2 - מכתב שמאי בנוגע לשריפה שהתרחשה בקומה השנייה אשר ממוען לבעלים של הנכס, מר יהודה סלמה. לטענת המערער נ/2 מוכיח כי ישנה סתירה בין עדותו של המפקח, אשר העיד כי ביקר במקום ולא ראה נזקי שריפה ובין המסמך המצביע על כך כי הקומה השנייה לא הייתה שמישה באותו מועד מחמת נזקי השריפה.

המערער טוען כי שגה בימ"ש קמא משהסיק מכך שהמערער הוצג בפני השמאי, שבדק את המבנה לאחר השריפה, כבעלים של מאפיית החיטה, שלמערער היה קשר כלשהו לעסק שבקומה השנייה בבניין. השמאי כתב במסמך נ/1 כי נפגש עם בעל המבנה, יהודה סלמה, בנו של בעל המבנה ועם המערער - בעלים של מאפיית החיטה. לטענת המערער, המסקנה המשפטית שהסיק בימ"ש קמא ממסמך זה, כי המערער הוא בעל העסק של מאפיית החיטה, זאת מבלי שהשמאי הוזמן להעיד או נחקר על נושא זה, או מבלי שהמערער ייחקר על נושא זה, הינה מסקנה שגויה. לטענת המערער, כל הבעלים של המאפיה השתמשו בשם "מאפיית החיטה" והמערער עצמו השתמש בשם זה בבקשתו לרישיון עסק של החנות של 24 מ"ר בלבד ולא לקומה השנייה.

כן טוען המערער כי שגה בימ"ש קמא משהסיק מהבקשה לרישיון עסק שנערכה ונחתמה על ידי המערער ביום 15.2.99 (ת/2) שלמערער היה קשר עם העסק שבקומה השנייה שבבניין. לטענת המערער, בימ"ש קמא היה צריך להסיק מחוזה השכירות שצורף לבקשה לרישיון עסק שהחוזה הוא לשכירות החנות בקומת הקרקע בלבד בגודל של 24 מ"ר ולא למאפיה שבקומה השנייה בבניין. המערער טוען כי המשיבה לא הזימה טענות אלה ולכן לא הוכיחה את האישום.

המערער טוען כי טעה בימ"ש קמא כשקבע כי אין לקבל את גרסת המערער כי הוא קיים עסק נפרד לחלוטין מהמאפיה שבקומה השנייה בבניין וזאת גם בשל זהות שמם של העסקים שבקומת הקרקע שבבניין ושבקומה השנייה שבבניין. לטענת המערער, מדובר בהסקת מסקנות עובדתיות מחומר ראיות שלא הוכח בפניו, זאת משום שבשנת 1998, כאשר המערער שכר את החנות בקומת הקרקע, לא היה כל עסק בשם "מאפיית החיטה" בקומה השנייה של הבניין.

כן טוען המערער כי שגה בימ"ש קמא משזקף לחובתו את העובדה שלא הזמין לעדות את מר סלאמה בנוגע למועד תחילת חוזה השכירות של הקומה השנייה שבבנין. לטענת המערער, על המאשימה היה להזמינו לעדות ולהוכיח את טענתה כי המערער שכר את הקומה השנייה בזמן הרלוונטי לכתב האישום והמאשימה לא עשתה זאת.

המערער טוען כי בימ"ש קמא טעה משהעדיף את עדותו המעורפלת זיכרון של המפקח על פני עדותו הסותרת של המערער, הנתמכת בראיות חיצוניות כגון התמונות הנושאות את תאריך 26.12.98 שהציג, מיום למחרת השריפה, דו"ח השמאי מיום 7.1.99 ומכתב השמאי מיום 26.4.99.

לטענת המערער, אין הוא מבקש מביהמ"ש שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים אלא במסקנות שהוסקו מהממצאים העובדתיים. כן טוען המערער כי מאחר שהכרעת הדין ניתנה על ידי בימ"ש קמא כעבור שנתיים ממועד סיום ההוכחות ויותר משנתיים וחצי מאז שמע בימ"ש קמא את עדות המפקח קשה להבין כיצד קבע בימ"ש קמא כי הוא מאמין לעדות זו ולא לעדות המערער.

המערער טוען כי המשיבה נמנעה מלהביא עדים ו/או ראיות שעלולים היו להחליש את טענותיה, כגון פקחים נוספים שעבדו עם המפקח, את מר סלאמה שהיה בעל הנכס ועדות או ראיה להזמת טענת המערער כי הקומה השנייה של הבניין הייתה שרופה במועד הרלוונטי. על כן, לטענת המערער, יש בכך כדי להחליש את טענותיה של המשיבה, אך בימ"ש קמא לא התייחס לכך.

כנגד גזר הדין טוען המערער כי בימ"ש קמא חייב אותו בקנס גבוה מאוד בגין עבירה אחת שהורשע בה מתוך שתי עבירות ובשים לב כי המדובר בעבירה משנת 99', בעוד שגזר הדין ניתן רק בשנת 2007. המערער טוען כי גובה הקנס אינו עומד במבחני הפסיקה ובאמת המידה של הקנסות שנוהג בימ"ש להטיל במקרים דומים. עוד טוען המערער כי שגה בימ"ש קמא משהטיל על המערער את צו הסגירה לעסקו החל מיום 10.1.08 מאחר שבימ"ש קמא התייחס לעובדות דהיום כאשר היה צריך להתייחס רק למועד האירוע. לטענת המערער, בשים לב לזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה ועד מועד גזר הדין ראוי היה שביהמ"ש ימנע מליתן צו סגירה לעסק שלא הוגש בגינו מאז שנת 99' כל כתב אישום נוסף בגין ניהול עסק ללא רישיון.

המשיבה טוענת כי המערער עצמו הודה במהלך הדיון בבימ"ש קמא כי במועד המפורט בכתב האישום ניהל במקום עסק לממכר מוצרי מאפה בחנות בקומת הקרקע ששטחה 24 מ"ר. לטענת המשיבה, גם עסק לממכר מוצרי מאפה מחייב קבלת אישורים מתאימים. על כן, גם אם לא מבוצעות במקום פעולות יצרניות או פעולות אפיה, מדובר בעבירה.

עוד טוענת המשיבה כי המערער לא הצליח לסתור את דברי העדים מטעמה, כי המסמכים שהוגשו מטעם המערער עצמו סותרים את טענותיו ואת עדותו בפני בימ"ש קמא וכי דווקא מסמכים אלה, כגון דו"ח השריפה, מלמדים כי המערער פעל בקומה העליונה גם במועד הרלוונטי לכתב האישום.

המשיבה טוענת כי היא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי המערער עסק בעסק נשוא כתב האישום במועדים הרלוונטיים לכתב האישום ובימ"ש קמא קבע קביעות חד משמעיות בהכרעת דינו המפורטת וקיבל את גרסת המאשימה במלואה תוך שהוא שולל את גרסת המערער וקובע כי המערער אינו דובר אמת. לטענת המשיבה, מדובר בממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים אליהם הגיע בימ"ש קמא תוך התרשמות מהעדים באופן בלתי אמצעי ואין להתערב בהם. בנוגע לגזר הדין טוענת המשיבה כי הוא סביר ונוטה לקולא ואין להתערב בו.

דיון ומסקנות:

המערער עצמו העיד בפני בימ"ש קמא כי הוא ניהל עסק של מכירת מוצרי מאפה באותו בניין במועד הרלוונטי לכתב האישום. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם העסק אותו ניהל המערער כלל גם עסק לייצור ואפיה של מוצרי מאפה, אשר התנהל בקומה השנייה של הבניין.

בימ"ש קמא קבע בהכרעת דינו כי המערער לא אמר אמת ולא סתר את עדי התביעה, לא לעניין החזקתו בנכס בתקופה הרלוונטית ולא לעניין יתר העובדות המפורטות בכתב האישום, שעליהן העידו עדי התביעה. לעניין זה מדובר בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי ביהמ"ש שראה ושמע את העדויות ובית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בהם, אלא במקרים חריגים. ראה: