פסק-דין בתיק עפ 2494/07

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

בפנינו מונח ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט השלום בעכו (תד 749/04 כב' השופט י' בכר) שבמסגרתו הורשע הנאשם בעבירות של גרימת מוות ברשלנות עבירה בניגוד לס' 64 + 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה); נהיגה במהירות בלתי סבירה עבירה על תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); האטה עבירה לפי תקנה 52(3) לתקנות התעבורה.

בגין הרשעתו כאמור נגזר על הנאשם עונש של מאסר בפועל למשך 6 חודשים אשר ירוצו בעבודות שירות; מאסר על תנאי למשך 10 חודשים למשך שנתיים לבל יעבור על ס' 67 לפקודת התעבורה; קנס בסך 5,000 ש"ח והתחייבות על סך 10,000 ש"ח להימנע מנהיגה בזמן פסילה למשך שנתיים מיום גזר הדין; פסילה בפועל למשך 8 שנים.

המדינה מערערת על קולת העונש ואילו הנאשם מערער על הרשעתו וחומרת העונש.

א.    כתב האישום:

ביום 11.3.04 נהג הנאשם בשעות הבוקר במשאית מסוג וולבו (להלן: "המשאית") בנתיב הימני מתוך שניים בכביש מספר 85 בכוון ממערב למזרח (להלן: "הכביש") ובסמוך לשעה 8:00 הגיע לצומת יאסיף (להלן: "הצומת").

בהגיעו לצומת כ- 100 מ' מזרחה לצומת (בקילומטר ה- 7.5 בכביש) עמדו בפקק תנועה בכיוון נסיעת המשאית- עפ"י הסדר הבא- משאית מסוג מאן, ושלושה מכוניות מסוג פג'ו, פולקסווגן, אופל ומכוניות נוספות.

נטען בכתב האישום כי הנאשם חצה את הצומת עם המשאית, תוך שהוא מתעלם מקשיי ראיה הנובעים מאור השמש והתנגש בחזית האחורית של רכב הפג'ו שעמד בפקק, כשמהירות נסיעתו בעת הפגיעה 44 קמ"ש (להלן: "התאונה").

כתוצאה מהתאונה נדחף רכב הפג'ו מתחת למשאית המאן שנדחפה והתנגשה ברכב הפולקסווגן שנדחף ופגע ברכב האופל.

בעקבות התאונה נגרם מותו של עייאיטה שאדי שישב במושב הקדמי ברכב הפ'גו. (להלן: "המנוח"). כמו כן, נפגעו בתאונה נהג' הפג'ו, נהגת הפולקסווגן, נהג האופל והנאשם עצמו. כן נגרמו נזקים לרכבים שפורטו לעיל.

נטען כי התאונה נגרמה בשל התרשלות הנאשם ויחוסו לו העבירות שפורטו לעיל. 

ב.     פסק הדין בבית המשפט קמא:

בית המשפט קמא ולאחר ששמע את הראיות שבתיק, קבע בהכרעת דין מיום 20.2.07 כי הנאשם נמצא אשם במיוחס לו בכתב האישום.

בית המשפט קמא סקר בהכרעת הדין את ראיות התביעה ואת ראיות ההגנה שהתבססו על עדות הנאשם ועדות מומחה מטעמו, ובסופו של יום הרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא, כי הוכח בפניו שהנאשם נהג את משאיתו הישר לתוך פקק תנועה עומד, תוך שהוא לא הסביר מדוע לא הבחין ברכבים העומדים, למרות שהיה יכול לעשות כן ממרחק של 200 מ' לפחות. כמו כן, קבע בית המשפט קמא, כי הנאשם לא הסביר מדוע נמנע מלהאט את מהירות נסיעתו או לעצור את רכבו כאשר הראות בדרך היתה מוגבלת כתוצאה מסנוור השמש כטענתו של הנאשם.

בית המשפט קמא דחה ולא האמין לגרסת הנאשם, כי בלם את רכבו. בית המשפט קמא קבע, כי מניתוח הטכוגרף לא עולה כי הנאשם בלם בשלב כלשהו, ויש להעדיף גרסה זו על פני גרסתו של הנאשם שנכבשה והשתנתה.

באשר לטענת הסנוור, העדיף בית המשפט קמא לתת משקל רב לגרסה הראשונה של הנאשם שניתנה בסמוך לתאונה שבה לא עלה נושא הסנוור כלל ועיקר וקבע, כי הנאשם התרשל שעה שהחל בבלימת רכבו רק לאחר ששבה אליו ראייתו, שכן השתהותו ואי האטה בשעה שלטענתו אינו במלוא חושיו, היא נהיגה רשלנית ובלתי זהירה.

עוד קבע בית המשפט קמא כי משסונוור הנהג הרי טווח הראיה שלו הינו אפס ומשכך היה עליו לנסוע בהתאם לתנאי הדרך ולבלום בלימת חירום.

בית המשפט קמא קבע, כי דבריו מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר ברכב כבד.