פסק-דין בתיק עפ 2312/07

מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (עמק 544/06 כב' השופט מסארווה מוחמד) שבמסגרתו הורשע המערער בעבירות תכנון ובניה, עבירות על ס' 145(א), 204(א), 205, 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 ועל תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967. על המערער נגזרו עונשים של קנס בסך 10,000 ש"ח, חתימה על התחייבות בשיעור של 10,000 ש"ח להימנע מעבירה על חוק התכנון והבניה בתוך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין, תשלום אגרה בסך 3,232 ש"ח וצו הריסה ככל שלא יוסדר רישוי כדין וצו איסור שימוש עד להסדרת הרישוי.

הערעור מופנה אך ורק נגד הכרעת הדין.

ההליכים בפני בית המשפט קמא והטענות בערעור:

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות המפורטות ברישא פסק הדין. בכתב האישום נטען, כי המערער ביצע את העבודות נשוא כתב האישום ללא שהיה בידיו היתר כדין. נטען כי המערער בנה סככה בשטח של כ- 15 מ"ר, יצק משטח בטון של כ- 20 מ"ר ועשה שימוש במבנה שאין לו היתר כדין בשטח של כ- 90 מ"ר.

לאחר שמיעת ראיות בתיק, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר על את העונשים המפורטים לעיל. בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא, כי הוא מקבל את גרסתם של עדי התביעה כמהימנה ודוחה את גרסתו של המערער, שלפי קביעתו אינה מהימנה וכי "עדותו מתחמקת".

בערעור בפני טוען המערער, כי טעה בית המשפט קמא שעה שהרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.  בין היתר, טען המערער, כי לא הונחה תשתית עובדתית להרשעתו בעבירות שיוחסו לו וממילא הנכס הנטען הינו בבעלות אמו ואינו בבעלותו או בחזקתו.  עוד טען, כי העובדה שהוא עשה שימוש במבנה הסככה לצורך מכירת פלאפל או קולה אינה עבירה על חוק התכנון הבניה אלא על חוק רישוי עסקים וממילא לא הוגש כתב אישום לגבי עבירה כזו.

ב"כ המשיבה טען, כי יש לדחות את הערעור. בין היתר טען, כי בית המשפט דלמטה קבע ממצאי מהימנות שאין הצדקה להתערב בהם. כן טען ב"כ המשיבה, כי למערער הייתה אפשרות לזמן את אמו להעיד לזכותו אך בחר לא לעשות כן מטעמיו הוא.

דיון:

אין בפני עילה להתערבות בית משפט זה בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה דלמטה. לא מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות כגון דא (ע"פ  2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 15.7.07); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, (2000); ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל פ"ד לד(3) 393, (1978)). מעבר לכך אציין, כי בחנתי את עדותם של העדים שהעידו בפני בית המשפט קמא. סבור אני, כי לא נפל פגם כל שהוא בממצאי המהימנות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. אף כי, ב"כ המערער הדגיש כי אין הוא מבקש מבית משפט זה להתערב בממצאי מהימנות, הרי שאין במכלול טיעוניו אלא בקשה להתערבות בממצאי מהימנות. אכן, צודק ב"כ המערער כי על התביעה להוכיח את אשמתו של המערער וכי גרסתו של המערער אינה יכולה לייצר ראיות של יש מאין. יחד עם זאת, הרשעתו של המערער מבוססת היטב בחומר הראיות, שכן מהראיות שבתיק עלה כי המערער בעצמו נכח במבנה שאין לו היתר כדין ואף עשה בו שימוש, שגם זה מהווה עבירה על חוק התכנון והבניה (ולענין זה אתייחס בהמשך).

יתכן כי היה מקום להגיש כתב אישום נגד אמו של המערער שהיא בעלת המקרקעין ואיני מביע כל עמדה בנושא זה. יחד עם זאת, הדבר אינו משנה מהמסקנות אליהן הגיע בית המשפט קמא. מהכרעת הדין עלה כי אחד מעדי התביעה שוחח עם המערער בסמוך ליציקת הבטון ליד המבנה (הגם שהוא לא ראה אותו מבצע את העבודה בזמן אמת) והאחרון הודיעו בדבר כוונתו לפתוח מזנון, בית קפה ופלאפל. עוד נקבע כי, המערער נצפה ואף צולם במבנה שנבנה שלא כדין בעת השימוש בו (ראו: ת/7 למוצגי בית המשפט קמא) וכאמור לעיל השימוש עצמו במבנה שנבנה שלא כדין מהווה עבירה. דברים אחרונים אלה תומכים במסקנות אליהן הגיעה הערכאה דלמטה.

גם הטענה בדבר כשל בייצוג אין בה כל ממש. יצויין, כי המערער בחר לייצג את עצמו בבית משפט קמא ולא להיעזר בשירותי עו"ד. זו כמובן זכותו, ואולם אין מקום להחליט לוותר על ייצוג ולאחר מכן לטעון, כי בנסיבות הענין היה כשל באופן הצגת טיעוניו של המערער בבית משפט קמא. מעבר לכך, המדובר בתיק שאינו מורכב עובדתית ומשפטית. במהלך שמיעת הראיות העידו שני עדי תביעה שהמערער חקר אותם חקירה נגדית. גם כאשר הוא סיים את עדותו, בית המשפט קמא, שהיה ער לכך שהמערער מייצג את עצמו, הסב את תשומת לבו, כי באפשרותו להביא את אמו ואת בנו לעדות על מנת שאלה יתמכו בטענותיו, אך הוא בחר לא לעשות כן מהטעמים השמורים עמו. בנסיבות אלה, אין לנאשם אלא להלין על עצמו. מעבר לכך אוסיף, כי הלכה היא שבטענות בדבר כשל בייצוג יש להצביע על כשלים כה מהותיים בהגנה הנאשם שגרמה לו עיוות דין (ראו: ע"פ 5731/91 סוקולובסקיה נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 1, (1993); ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.05); ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל פ"ד נב(5) 160, (1998); בש"פ 3031/04 יושבייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.4.04)).

באשר לטענתו של ב"כ המערער בנוגע לחוק רישוי עסקים, אינני סבור כי טענתו זו של ב"כ המערער יש בה כדי לפגוע בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם מכח חוקי התכנון והבניה. יצויין, כי קיימת חפיפה לעיתים בין החוקים הנ"ל. במקרה זה, הוגש כתב אישום שענינו, בין היתר, עבירות של עבודה ושימוש במבנה הטעונים היתר, ללא היתר כדין. אכן, יש חפיפה בין שימוש ללא היתר ובין דיני רישוי העסקים, ואולם אין פגם במסלול בו בחרה התביעה להגיש את כתב האישום, ובמיוחד שראוי הוא שהעבירות המיוחסות לנאשם יהיו כולן פועל יוצא של אותה הפרת חוק. במקרה זה, הפרת החוק היא, בעיקרי הדברים, מכח חוק התכנון והבניה.

לכן, לא מצאתי כל פגם באופן הגשת כתב האישום וגם טענותיו אלו של המערער אין בהן ממש.

סוף דבר- הערעור נדחה.

בהסכמת הצדדים ניתן פסק הדין בהעדרם. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום כ"ה באב, תשס"ז (9 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: