פסק-דין בתיק עפ 2256/07

1.         בפנינו ערעור על הכרעת הדין (ע"פ 2256/07) אשר ניתנה בבית משפט השלום לתעבורה בקריות ע"י כב' השופטת קנטור (להלן: "בימ"ש קמא"), ביום 21/2/07, בה הורשעה הגב' חכם (להלן תיקרא: "המערערת") בעבירת גרימת מוות ברשלנות עפ"י ס' 304 לחוק העונשין ובמספר עבירות על פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו על פיה, וערעור המדינה (להלן תיקרא: "המשיבה") על קולת עונש הפסילה בלבד (ע"פ 2249/07). על המערערת נגזרו 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, שנתיים פסלות מלהחזיק ברשיון נהיגה, ושהייה תחת צו פיקוח (מבחן) למשך 18 חודשים, במהלכם חויבה להשתתף בקבוצה טיפולית לנהגים הסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית.

2.         בכתב האישום פורטו העובדות הבאות:

א.      ביום 19.11.99 בשעות הצהריים, נהגה הנאשמת ברכב מסוג אופל בכביש מספר 652 מצפון לדרום והגיעה עם רכבה לצומת הכניסה לשיכון דרום בזכרון יעקב. היא עצרה בקו עצירה בנתיב המיועד לפניה שמאלה.

ב.      באותה עת הגיע בכביש הנ"ל ממול לרכב המערערת (מהכיוון הנגדי) רוכב אופנוע, ומשזה התקרב לצומת החלה המערערת לפנות שמאלה תוך שהיא נוסעת כברת דרך במסלול החוסם את מסלול נסיעת האופנוע וכתוצאה מכך ארעה התנגשות בין האופנוע לבין רכב המערערת, בפינה הימנית קדמית שלו. כתוצאה מהתאונה נהרג רוכב האופנוע.

3.         הרשלנות שיוחסה למערערת היתה בכך שלמרות שיכלה להבחין באופנוע שהגיע מולה ממרחק 200 מטר לא הבחינה בו,  פנתה שמאלה ללא מתן זכות קדימה לאופנוע ולא פינתה את הצומת  במהירות המירבית.

4.         בימ"ש קמא קבע את העובדות הרלוונטיות הבאות:

א.         במחלוקת שבין הצדדים, אם שדה הראייה היה פתוח למרחק 200 מ' כגירסת הבוחן מטעם המשיבה, או למרחק 100 מ' בלבד כגירסת עד ההגנה מר וייסמן, קיבל בימ"ש קמא את עמדת המשיבה אך הוסיף שהיה קובע את אחריות המערערת לתאונה גם לו שדה הראייה היה 100 מ'  בלבד שכן,  גם ממרחק זה יכלה להבחין באופנוע וכעדותה לא הבחינה בו עד שהוא התנגש בה.

ב.         על יסוד מיקום הנזק שנגרם לרכב המערערת, על פי סימני הבלימה על פי מיקום הרכבים וכן על יסוד דברי המערערת עצמה שהחלה לפנות שמאלה ותוך כדי הפניה הרגישה במכה, קבע בימ"ש קמא שהאימפקט היה בנתיב נסיעת האופנוע.

ג.          למרות שהצומת היתה ריקה לחלוטין, המערערת לא פינתה את הצומת במהירות האפשרית ותחת זאת כדבריה ביצעה את הפניה לאט לאט בלי להסתכל ימינה לכיוון ממנו הגיע האופנוע.

5.         בימ"ש קמא לא קיבל את חוות דעת עדי ההגנה כי המנוח נהג במהירות שבין 126-131 קמ"ש למרות שהמהירות המותרת במקום היתה 50 קמ"ש בלבד ובכך הפך את התאונה  לבלתי נמנעת. בימ"ש קמא דחה חוות דעת זו בין היתר גם בשל דבריו של אחד ממומחי ההגנה, מר קרסני כי לפי המימצאים שהוא מצא, המנוח לא פגע כלל ברכב אלא עף מעבר לרכב. דברים אלו של העד עומדים בסתירה לדבריו של המומחה השני מר וייסמן, ששבר בצורת עכביש שנמצא בשמשה של רכב המערערת, מעיד על פגיעת הראש של רוכב האופנוע בשמשה.

            העד הזה אומר שנוכח מימצא זה:

"שללתי לעצמי את האפשרות לחשב מהירות על סמך מעוף הגוף לאחר ההתנגשות".

            נתון זה בחוות דעתו של מר קרסני הובא בחשבון לצורך חישוב המהירות על ידו.

            בימ"ש קמא קיבל לעומת זאת את דעת עד המשיבה סנ"צ אור כי בהתחשב בסימן הבלימה, מהירות האופנוע  היתה 76.3 קמ"ש.

            לא מצאנו כל עילה להתערב בהעדפת דברים אלו בדבר מהירות הנסיעה של האופנוע, על פני העולה מחוות הדעת של מומחי ההגנה.

6.         בימ"ש קמא הכריע ופסיקתו מעוגנת בפסיקה, שרשלנות המנוח שנהג במהירות שעלתה על המותר, אין בה כדי לפטור את המערערת מאחריות פלילית להפרותיה את חובת הזהירות.

7.         בימ"ש קמא כתב בהקשר לכך את הדברים הבאים:

"לענין זה אני קובעת כי מהירותו של רוכב האופנוע אינה מעלה ואינה מורידה, שכן רשלנותו של האחר אין בה כדי לפטור את הנאשמת מאחריות פלילית עת הפרה את חובת הזהירות בה היתה חייבת כנהגת סבירה מן הישוב".

8.         כנגד דברים אלו מופנים עיקרי טענת המערערת שהרי, כך ב"כ המערערת, אם האופנוע נסע במהירות גבוהה ביותר כקביעת מומחי ההגנה ושדה הראיה הפתוח ממול היה כעמדת מומחי ההגנה 100 מ' בלבד, לא היתה לה, למערערת, אפשרות להבחין בו ולכן אין ליחס לה כל רשלנות בפנייתה שמאלה.