פסק-דין בתיק עפ 2191/07

השופט ר' שפירא :

בפנינו ערעור המאשימה המופנה כנגד הכרעת דינו של בית משפט השלום בחדרה  בתפ' 1191/07 (להלן:"בית משפט קמא") וכנגד גזר הדין.

לבית משפט קמא הוגש כתב אישום המייחס למשיב עבירה של התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים או תפילה, עבירה לפי סעיף 407(ב)  לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. על פי עובדות כתב האישום בשעות הלילה שבין 1.2.04 ל-2.2.04 התפרץ המשיב למספרה בכפר קרע בדרך של פריצת פתח בקיר גבס. על פי עובדות כתב האישום נטל המשיב מתוך המספרה אליה פרץ פרטי רכוש שונים בשווי כולל של כ-10,000 ש"ח.

יצויין, כי פרטי הרכוש הנ"ל נתפסו ברובם בביתו של המשיב. עוד יצויין, למען הסדר, כי כתב האישום ייחס למשיב את עבירת ההתפרצות כפורץ בודד ולא מכוח הוראות סעיף 29 בחוק העונשין.

הנאשם כפר במיוחס לו. בית משפט קמא שמע את העדויות. בין היתר הוגש לבית המשפט זכ"ד שנרשם מפיו המשיב (ת/2) בו ציין כי ביצע את הפריצה למספרה. בהמשך, כשנעצר, השיב המשיב לשוטרים כי פרץ למספרה וגנב את תכולתה. גם בעדותו (ת/5) אישר המשיב כי פרץ למספרה וגנב את הרכוש, והודה בביצוע העבירה. בית משפט קמא בחן את הודאתו של המשיב אל מול מכלול הראיות וקבע כי אין מדובר בהודאת אמת. בהכרעת דינו הצביע בית המשפט על שורה של סתירות ואי התאמות בין ההודאה ובין ממצאים אחרים בזירה. בהכרעת דין מנומקת קבע בית משפט קמא כי לא ניתן להרשיע את המשיב על פי ההודאה שנגבתה על ידו במשטרה. עם זאת, הרשיע אותו בעבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

כנגד קביעתו זו של בית משפט קמא מופנה הערעור.  אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור.

אין חולק שאכן בוצעה התפרצות למספרה הנ"ל באמצעות הבקעת חור בקיר הגבס של מבנה המספרה וכי דרך אותו פתח גם הוצאה הסחורה. אין גם חולק כי הסחורה נתפסה בביתו של המשיב. אין גם מחלוקת כי המשיב הודה במשטרה כי ביצע את ההתפרצות ואין טענה כי ההודאה הוצאה ממנו באמצעים פסולים.  עדותו ידע המשיב פרטים בכל הנוגע לביצוע הפריצה הנ"ל. עם זאת, סבור אני כי צדק בית משפט קמא בנימוקיו כאשר החליט שלא להרשיע את המשיב במיוחס לו, מהנימוקים שפורטו על ידו.

כפי שצוין, לא הועמד המשיב לדין מכוח דיני השותפות אלא יוחסה לו הפריצה אל תוך המספרה. כפי שיובהר, מהממצאים בזירה עולה כי המשיב לא יכול להיות היה זה שפרץ לתוך המספרה. קוטרו של הפתח בקיר הגבס היה כ-35 ס"מ (ראה מזכר ת/4 וכן עדות בעמ' 15 לפרוטוקול). המתלונן שנחקר והעיד ציין כי מדובר, ככל הנראה, בפריצה שבוצעה על ידי ילדים (עדותו במשטרה נ/2 וכן עדותו בבית המשפט, עמ' 13 ש' 16-18). גם החוקר חיים ארג'י ציין בעדותו כי המשיב עצמו לא יכול היה להיכנס לתוך המספרה אלא נעזר, ככל הנראה, באחר (עמ' 26 לפרוטוקול). בין גרסאותיו של המשיב לממצאים בשטח נתגלו סתירות נוספות, כפי שפורטו בהכרעת הדין. ב"כ המשיב חזר ופרס בפנינו בהרחבה את הסתירות שבין העדות שמסר במשטרה ובין הגרסה שנמסרה בבית המשפט והממצאים האובייקטיביים של הזירה.

חרף ממצאים אלו, שאינם מתיישבים עם הודאתו של המשיב, לא בוצעו פעולות חקירה כדי לבדוק את האפשרות של ביצוע הפריצה אל המספרה באמצעות אחרים. כאמור, כתב האישום גם לא ייחס למשיב את עבירת ההתפרצות מכוח דיני השותפות. על פי כתב האישום הוא זה שפרץ אל המספרה.

אין אלא להצר על כך שלא בוצעו פעולות חקירה וזאת כאשר ניתן היה לראות כבר בשלב החקירה כי הודאת המשיב אינה הודאת אמת. אין חולק, כי המשיב יידע פרטים בכל הנוגע לאופן בו בוצעה התפרצות. ואולם, פרטים אלו יכולים היו להיוודע לו גם ממקורות אחרים. ראשית, יצוין כי עדותו נגבתה ממנו ביום 4.2.04, דהיינו יומיים לאחר מועד הפריצה. המשיב מתגורר בסמוך למספרה שנפרצה ואין לשלול את האפשרות כי הפרטים על אופן ביצוע הפריצה פורסמו ברבים.

מעבר לכך, פרטי הרכוש אמנם נתפסו בביתו. בביתו מתגוררים גם ילדיו. הילדים לא נחקרו ולא נבדקה כלל האפשרות כי הם אלו שהיו מעורבים בפריצה, בין אם לבדם ובין אם ביחד עם המשיב.

האפשרות שהילדים ביצעו את הפריצה ואת גניבת הרכוש מתיישבת עם עובדות שאינן שנויות במחלוקת. העובדה הראשונה היא מציאת הרכוש בביתו. העובדה השנייה היא ידיעתו על אופן ביצוע הפריצה, דבר שיכול היה לדעת מילדיו. הדבר השלישי הוא יצירת מניע אצל המשיב להודות בביצוע העבירה ובדרך זו לחפות על המבצע/מבצעים עיקריים.

כאשר מביאים בחשבון את הסתירות שבין ההודאה לבין הממצאים בזירה, ונראה שאין חולק שהמשיב בעצמו לא יכול היה לבצע את ההתפרצות אל המספרה, כי אז המסקנה לפיה הודאת המשיב אינה הודאת אמת, היא מסקנה סבירה, הכל כפי שפורט בהרחבה בחוות דעתו של בית משפט קמא.

בעבר זכתה הודאת נאשם לתואר "מלכת הראיות".  סבור אני כי עלינו לאומר בקול ברור כי אין  ממש בתואר זה. הודאת נאשם, הגם שנגבתה כחוק, היא ראיה חשובה ואולם יש לראותה כאחת ממכלול ראיות, כשעל כל הראיות ליצור יחדיו תמונה שדי בה כדי להוכיח מעבר לספק הסדיר את עובדות כתב האישום ולבסס הרשעה של נאשם.  בהתאם, וגם אם הודה נאשם בעת שנחקר במשטרה כי ביצע עבירה יש להמשיך ולחקור כדי לבסס את הודאתו בראיות נוספות. הימנעות מחקירה, ובמיוחד כשההודאה אינה מתיישבת עם מכלול הראיות, מהווה מחדל חקירתי.  תוצאותיו של מחדל חקירתי עלולות להיות אי שלילת אפשרות כי העבירה בוצעה באופן השונה מהאמור בהודאה. אם בנסיבות אלו של הימנעות מחקירה נוצר ספק סביר באשמת הנאשם ולא ניתן לשלול אפשרות כי לא הוא זה שביצע את העבירה, על אף הודאתו, כי אז יש לזכותו.  

על הקושי והסיכון שיש בביסוס הרשעה על הודאת נאשם ניתן ללמוד גם מהשפט העברי. המשפט העברי מתייחס להודאת בעל דין כאחד מסוגי עדות קרוב. כעקרון, בעל דין פסול לעדות מן הטעם שנוגע בעדות פסול לעדות וקרוב פסול לעדות. " אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין, ט, ע"ב) והוא ישקר כדי להיטיב עם עצמו או עם אחר היקר לו. שכן הדברים קל וחומר, מה אם קרוב פסול להעיד ונוגע בעדות פסול להעיד מטעם זה, על אחת כמה וכמה שבעל דין עצמו פסול להעיד מטעם זה.

בהתאם, חשוד ונאשם בפלילים אינם אמינים ונאמנים להודות ולהעיד לרעת עצמם על פי האומדן המודה בדיני נפשות משקר. הכלל המשפטי הוא כי " אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו אלא על פי עדים שיעידו עליו. שאין אדם משים עצמו רשע".
ראה:
שולחן ערוך, חושן המשפט, הלכות עדות פרק ל"ד סעיף כ"ה.