פסק-דין בתיק עפ 2161/07

בפני ערעור המאשימה המופנה כנגד קולת גזר דינו של בית משפט השלום בעכו, כב' השופט מ. אלטר (להלן: "בית משפט קמא") שניתן בתיק עמ"ק 20724/05. שם הורשע המשיב על פי הודאתו בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, עבירה לפי סעיף 205 + 210 לחוק התכנון והבניה, המתייחס לאי ביצוע צו הריסה לבית בן שלוש קומות בשטח של 268 מ"ר. בית משפט קמא גזר על המשיב קנס בסך 8,000 ש"ח שישולם ב- 16 תשלומים, חתימה על התחיבות בסך 15,000 ש"ח, מאסר בפועל של שלושה חודשים שירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה של 7 חודשים. עוד הפעיל בית משפט קמא מאסר מותנה שנגזר על המשיב בת"פ 6131/01 וזאת בחופף לעונש המאסר שנגזר.

הערעור מופנה כנגד קולת העונש ובמיוחד כנגד החלטת בית משפט קמא שלא לחלט התחיבות להימנע מעבירה עליה חתם הנאשם בת"פ 6131/01 הנ"ל.

בטרם אתייחס לערעור גופו עלי להתייחס למועד הגשתו של הערעור. בענייו זה הגישה המערערת בקשה, ב"ש 2613/07, בה מבקשת היא לקבוע כי הערעור הוגש במועד ולחילופין להתיר הגשתו באיחור של יומיים.

גזר דינו של בית משפט קמא הושלם ביום 11/1/07, מועד בו נקבעו תנאי ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות. המועד להגשת הערעור היה ביום 25/2/07. בפועל התקבל הערעור במזכירות בית המשפט (על פי החותמת ע"ג הודעת הערעור) ביום 27/2/07, באיחור של שני ימים. המערערת טוענת כי שלחה את הערעור לבית המשפט ביום 22/2/07 בדואר רשום. בהתאם, יש לראות את הערעור כאילו התקבל במועד הקבוע להגשתו. בעניין זה מפנה המערערת להוראות סעיף 57ג' לפקודת הראיות  [נוסח חדש], תשל"א-1971  (להלן: "פקודת הראיות") הקובע כדלקמן:

"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או לשון אחרת, רואים את ההמצאה- אם אין הוראה אחרת משתמעת- כמבוצעת-

(1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה;

(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר."

דין טענות המערערת בעניין זה להדחות.

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע את סדרי הגשת הערעור כדלקמן:

"198. הגשת ערעור 

ערעור, בין של הנאשם ובין של התובע,יהיה בהגשת הודעת ערעור מנומקת לבית המשפט שלפניו מערערים (בפרק זה - בית המשפט), אם במישרין ואם באמצעות בית המשפט שעל פסק דינו מוגש הערעור."

ניתן לראות מלשון הסעיף כי אין הוא דן בהמצאת הודעת ערעור אלא בהגשת ערעור. החוק קובע שתי דרכים להגשת הערעור, או בדרך של הגשתו לבית המשפט שלערעור או בדרך של הגשתו לבית המשפט בו ניתן פסק הדין עליו מוגש הערעור. אין בהוראות החוק כל התייחסות או היתר להגשתו לבית המשפט באמצעות הדואר, כאמור בסעיף 57ג' לפקודת הראיות. מכאן שהוראות סעיף 57ג' אינן חלות על העניין. ראה לעניין זה דברים שנאמרו בבש"א 1063/01 יפה פרץ נ' מזכירות בית המשפט העליון, תק-על 2001(1), 1899 (2001):

"לטענת המבקשת ניתן פסק הדין נשוא הבקשה לרשות לערער בהעדר בעלי הדין והתקבל במשרדי בא-כוחה של המבקשת ביום 20.11.00. בקשת הרשות לערער נשלחה, כך נטען, בדואר רשום בהתאם לתקנה475   (3) לתקנות והגיעה למזכירות בית המשפט ביום 21.12.00, קרי: לאחר שחלף מועד 30 הימים להגשתה. ממשיכה וטוענת המבקשת כי לאור הוראת סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 מקום שחיקוק מתיר להמציא מסמך בדואר יש לראות את מועד המשלוח כמועד ההמצאה שנאמר בסעיף: "...רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת...", והחיקוק שבו מדובר הוא תקנה475 (3) הנ"ל.

דין טענתה של המבקשת להידחות. תקנה 403(א) רישא לתקנות קובעת שבקשת רשות לערער "תוגש" בכתב; "תוגש" ולא "תומצא", וכללי ההמצאה המפורטים בתקנה 475 אינם חלים אלא בין בעלי דין. כך, למשל, "מגישים" כתב תביעה (תקנה 20) אך "ממציאים" את ההזמנה לנתבע; וערעור "יוגש" לבית המשפט אך "ממציאים" עתקים של כתב הערעור למשיבים (תקנה 412). וכבר נפסק שהמועד הקובע להגשת כתב בי-דין לבית המשפט, אינו מועד משלוח הכתב לבית המשפט, אלא מועד הגעתו בפועל אל מזכירות בית המשפט: ב"ש 40/80 פד"י לו (3)137 . אותו העקרון עומד גם ביסוד הקביעה כי שלשול מעטפה הכוללת שיק המיועד לגזברות בית המשפט, אל תיבת הדואר שבבית המשפט איננה עונה על הדרישה להפקדת כסף בקופת בית המשפט: המ' 618/74 פ"ד כט (1)   437. אכן, אין מניעה כי בעל דין יזקק לשירותי הדואר לשם הגשת מסמך לבית המשפט, אולם, בעשותו כן שומה עליו לוודא כי המסמך ששלח אכן הגיע במועד לתעודתו (ב"ש 826/86 לא פורסם), ואם לא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו."