פסק-דין בתיק עפ 2016/07

ביום 11.5.06 הוגש כנגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה רשלנית (לפי סע' 62      (2)+38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה")), ונהיגה הגורמת נזק (עבירה לפי סע' 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") + סע' 68 לפקודה). נטען כי ביום 31.3.06, בשעה 16:30, נהג המערער בכביש 70, ממזרח למערב ברכב משא אחוד מסוג סיטרואן (להלן: "הסיטרואן"), ובאותה עת, נסע משמאל למערער רכב מסוג מיצובישי (להלן: "המיצובישי"). לפי הנטען, נהג המערער ברשלנות בכך שבהגיעו לכביש, החל בפנייה שמאלה לכיוון דרום, כאשר על הכביש מסומן קו הפרדה רצוף, חסם את דרך נסיעתו של המיצובישי וגרם להתנגשות (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפגעו שלושה אנשים וכלי הרכב המעורבים ניזוקו.

המערער נשפט ביום 30.10.06, בהעדרו. מהכרעת הדין עולה, כי המערער זומן כדין אך לא הופיע לדיון. בית משפט קמא ראה באי הופעתו משום הודאה בעובדות, והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. על המערער הוטלו - "בהתחשב בטיעוני התובע, נסיבות התאונה ותוצאותיה, עברו וכל שאר הנסיבות" - העונשים הבאים:קנס בסך 1500 ש"ח, פסילה לתקופה של 4 חודשים בפועל, ושל 4 חודשים על תנאי למשך שנתיים.

ביום 9.11.06 הגיש המערער בקשה דחופה לביטול גזר הדין. בבקשה נטען, כי אי התייצבותו של המערער אירעה בשגגה, שכן המערער איבד את ההזמנה לדיון, וסבר בטעות, כי הדיון מתקיים ב- 31.10.06. לגופו של עניין נטען, כי המערער לא ביצע את העבירות המיוחסות לו, וכי התאונה אירעה בנסיבות שונות לחלוטין מאלה המפורטות בכתב האישום.

ביום 7.12.06 דחה בית משפט קמא את בקשתו של המערער (תיק תד 10500/06). בהחלטתו הטעים בימ"ש קמא, כי משאיבד המערער את ההזמנה לדיון, הייתה מוטלת עליו החובה לפנות לביהמ"ש או ללשכת התביעות, כדי לברר את מועד הדיון, ולא לסמוך על זכרונו.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי.

ביום 4.2.07 קיימתי דיון בערעור בנוכחות הצדדים. במהלך הדיון חזר ב"כ המערער מערעורו על דחיית הבקשה לביטול גזר הדין, והתמקד בערעור על חומרת העונש. הטיעון המרכזי שהעלה  הוא, כי על פי הפסיקה יש צורך שתהיה "חבלה של ממש" כדי שניתן יהיה לחייב בפסילת המינימום הקבועה בפקודה. ב"כ המשיבה התנגדה לטיעון זה, באשר לטעמה אין צורך כי תהיה חבלה של ממש כדי להטיל פסילת מינימום. עוד נטען, כי במקרה זה, ובייחוד בהתחשב בעברו של המערער, העונש שהושת על המערער הוא עונש ראוי.

עיון בעמדות הצדדים מגלה אפוא, כי המחלוקת העיקרית במקרה זה היא חומרת העונש, ובפרט השאלה האם קיימת חובת פסילת מינימום של שלושה חודשים מכח סע' 38 לפקודה.

דין הערעור להידחות. טענתו של הסנגור לפיה יש לעולם צורך ב"חבלה של ממש" כדי לחייב בפסילת מינימום לפי סע' 38, מוטעית; סע' 38 לפקודה קובע, בין השאר, פסילת רישיון למשך תקופת מינימום של שלושה חודשים (בהעדר נסיבות מיוחדות), כאשר הורשע אדם:

" (1) על עבירה מן המפורטות בתוספת הראשונה;

(2) על עבירה מן המפורטות בתוספת השניה, שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש;

(3) על עבירת תעבורה או על עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש. "

המדרג הוא ברור. העבירה בה הורשע המערער - עבירה לפי סעיף 62(2) - מצויה בתוספת השנייה, ומכאן שהתנאי הנדרש לפי סעיף 38(2) הוא, שהעבירה גרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש. חבלה "של ממש" נדרשת כאשר מדובר בעבירה שאינה מפורטת בתוספת השנייה.

אעיר כי, לא ברור שהעונש שהוטל על המערער במקרה זה הוטל בשל פסילת המינימום הקבועה בסע' 38 לפקודה. ב"כ המשיבה לא טען במסגרת טיעוניו לעונש בפני בימ"ש קמא, כי קיים במקרה זה עונש מינימום חובה. גם בימ"ש קמא לא ציין, כי העונש שהושת על המערער הוטל בשל החובה הנובעת מסע' 38 לפקודה. בימ"ש קמא הטעים, כי הטיל את עונש הפסילה בהתחשב בנסיבות המקרה, בעברו של המערער ובכל שאר הנסיבות.

בימ"ש קמא הטיל אפוא על המערער עונש חמור מעונש המינימום הקבוע בחוק, באשר הוא סבר, כי עונש זה ראוי בנסיבות המקרה.  אינני מוצא מקום להתערב בעונש. על פי העובדות בהן הורשע המערער, הוא החל בפנייה כאשר על הכביש מסומן קו הפרדה רצוף, חסם את דרכו של המיצובישי, ובכך גרם להתנגשות. נסיבות התאונה חמורות, והאירוע יכול היה להסתיים בפגיעה קשה יותר. גם המחוקק מצא, כאמור, להחמיר עם מי שבנהיגתו הרשלנית גרם לתאונה, אף כאשר היא הסתיימה בנזק לרכוש בלבד, לא כל שכן כפי שאירע בענייננו. ראוי להטעים גם, כי לחובת המערער 9 הרשעות תעבורה קודמות, בין השאר עבירות חמורות, כגון: עבירות של נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף.

לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ח באדר תשס"ז (8 במרץ 2007), בהעדר הצדדים.