פסק-דין בתיק עפ 1822/04

השופט א. שיף:

זהו ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט כמאל חיר) בת"פ 3683/04.

מעובדות כתב האישום ומהודיית המשיב עולה, כי ביום 5.10.03 בלילה, באזור הכרמל, עסק המשיב יחד עם אחרים, בציד צבאים ארץ ישראליים. הצייד בוצע במהלך נסיעה מרכב, תוך סריקת השטח בזרקור ובאמצעות ירי מרובה צייד שמספרו 2416B(להלן: "רובה הצייד"). במהלך הצייד צדו המשיב והאחרים 2 צבאים, שהנם חיות בר מוגנות, והרגום. הצייד בוצע כאמור באזור הכרמל שהנו אזור אסור לצייד.

למשיב ולאחרים לא היה היתר לצייד. גם הצייד מתוך כלי רכב ממונע, בלילה ובאמצעות זרקור, אסורים על פי הדין.

בשל האמור לעיל, הורשעו המשיב והאחרים, על פי הודייתם, ב-8 עבירות לפי חוק הגנת חיית בר, התשט"ו-1955 והתקנות להגנת חיות הבר.

ביהמ"ש קמא ציין כי המדובר בעבירה חמורה של ציד צבאים, שכן אוכלוסיית הצבאים הולכת ופוחתת בגין הצייד הבלתי חוקי. ביהמ"ש גזר על המשיב (והאחרים) 3 חודשי מאסר מותנים, קנס בסך 5,000 ש"ח, וכן הורה להם לחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח, להמנע, תוך שנתיים, מביצוע עבירה אותה ביצעו.

ביהמ"ש קמא דחה את בקשת התביעה להורות על חילוט רובה הצייד ומכאן הערעור שבפניינו.

ב"כ המערערת טען כי המדובר בעבירות חמורות. הוא הפנה לשורה של פס"ד שניתנו ע"י בתי המשפט המחוזיים מהם עולה כי בנסיבות דומות חולט רובה הצייד תוך ציון המסקנה כי חילוט הנשק בו בוצעה העבירה, של צייד ללא רישיון, הוא עונש ראוי.

המשיב טען, כי יש לדחות הערעור שכן זו לו מעידה חד פעמית והוא הביע ומביע את צערו עליה. הוא אדם נורמטיבי המבקש לתקן דרכיו. לדעתו, העונש שנגזר עליו אינו קל.

העבירה של ציד צבאים, פוגעת בחייה של חיה מוגנת ובערכי הטבע והדרו, ויש להתייחס אליה בחומרה. מחוות דעתו של מר אלון גלילי (ת/1) עולה, כי מדי שנה פוחתת אוכלוסיית הצבי הארץ ישראלי בכ-10% והסיבה העיקרית לכך היא "הצייד הפרוע ושלוח הרסן של פורעי חוק". עוד עולה מת/1, כי "ארץ ישראל הולכת ונותרת ללא יפיה וחינה ללא צבאים".

מעבר לפגיעה בערכי הטבע, אליה מתייחסת התביעה בערעורה, נראה כי בציד חיות מוגנות פוגע העבריין גם בזכות בעלי החיים לחיות. זכות זו מוכרת בשיטת משפטנו הן בשל ערכיה של החברה והן מכוח סעיף 2 לחוק, צער בעלי חיים (הגנה על בלי חיים) התשנ"ד-1994. כמובן, אין המדובר בזכות מוחלטת ובמקרים ראויים היא נסוגה בפני צרכים, לרבות צרכים קיומיים של בני אדם.

במקרה שבפנינו לא יכולה להיות מחלוקת על כך שציד צבאים שהנן חיות מוגנות , פוגע בזכותן של חיות אלו לחיים (להבדיל מההיתר בסעיף 22(1), לחוק צער בעלי חיים המתיר המתת בעלי חיים לצרכי מאכל אדם).

על זכות בעלי החיים לחיות נאמר ב-בג"צ 6446/96 העמותה למען החתול נ. עיריית ערד נ"ה(1) פד"י 769 בעמ' 778 מפי כב' השופטת ט. שטרסברג כהן, כי:

"בבואנו לדון בסמכותן של הרשויות המקומיות לעניין השמדת בעלי חיים, עלינו לשוות לנגד עיניו את זכותם של בעלי החיים לחיות. זכות זו, גם אם איננה מעוגנת ישירות בחקיקה הישראלית, מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד בדבר החובה והצורך להגן על כל אשר נברא עלי אדמות ורוח חיים באפו. נקודת המוצא של החקיקה הנושקת לזכות בעלי החיים לחיות היא שזכות זו קיימת ומוגנת בשיטתנו המשפטית. רק נקודת מוצא זו - שהיא נקודת המוצא הראויה בחברה נאורה - יכולה להוליד דברי חקיקה ספציפיים המתירים השמדת בעלי חיים בנסיבות מסוימות".

גם קטילת חייו של בעל חיים, בניגוד לדין, ראוי שתהא לנגד עיניו של בית המשפט בבואו לגזור את עונשו של העבריין.

בנסיבות שכאלו, על בתי המשפט לתרום תרומתם לשירוש הנגע ע"י ענישה מרתיעה שתמנע ציידים מלחזור לסורם.

החילוט של חפץ שבאמצעותו בוצעה העבירה הנו אמצעי עונשי (ראו ע"פ 1982/93, בנק לאומי נ. מדינת ישראל ורוני ליבוביץ, פ"ד מח(3), 238) ובמקרה של חילוט רובה ציד לפי חוק הגנת חיית הבר, יש בחילוט גם משום אמצעי מניעה, כנגד העבריין, מלחזור לסורו.

במקרה נשוא דיוננו, המדובר בריבוי עבירות, בציד שני צבאים והריגתם ולפיכך ראוי הוא להורות על חילוט רובה הצייד.

אפשר שבהחמרת העונש ובנקיטת אמצעי המניעה דלעיל, נתרום במעט, גם להתרסה כנגד אמרתו של ברנרד שאו, כי: " החטא החמור ביותר כלפי בעלי החיים אינו השנאה אליהם אלא  האדישות 'לגורלם".