פסק-דין בתיק עפ 1790/04

א.         בפנינו ערעור על גזר דינו של בית-משפט השלום בחדרה (כב' השופט מר א. קפלן) מיום 2.11.04 ב-ת.פ. 5260/01 ו-ת.פ. 5473/00 לפיו נדון המערער אגבאריה אוסאמה מוחמד, למאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים וכן מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך שלוש שנים.

ב.         הנסיבות הצריכות לעניין הינן אלה:

כנגד המערער, יליד שנת 1969, נגד הנאשמת מס' 1: חברת אוסאמה את נביל בע"מ, וכנגד נאשם שלישי, הוגש ביום 22.10.01 כתב אישום בת.פ. 5260/01 בו נאמר שהנאשמת מס' 1 חברת אוסאמה את נביל בע"מ היא חברה פרטית לקבלני בנין, והנאשמים מס' 2 ומס' 3 הם בעלי מניות ומנהלים פעילים אצל הנאשמת מס' 1.

נטען באישום הראשון שהנאשמים חייבים היו בניהול ספרים, אך בביקורת שנערכה בספרי הנאשמים נמצא שבתקופה בין 1999 ל-2000 התנהלו הספרים תוך סטייה מהותית מן ההוראות. לפיכך ייחסה המשיבה לנאשמים עבירה של ניהול ספרים בסטיה מהותית מן ההוראות, וזאת לפי סעיף 117(א)(7) של חוק מס ערך מוסף.

באישום השני נטען שהנאשמים הוציאו חשבוניות מס וניהלו עסקאות למרות שלא היו רשומים במס ערך מוסף  ולא נפתח להם תיק "עוסק" כחוק.

באישום השני מפורטות ארבע חשבוניות שהנפיקו הנאשמים שלא כדין, ולא דיווחו עליהן, כשסכום המס הנובע מחשבוניות אלה הינו 64,600 ש"ח, אשר טרם שולם.

נטען באישום השני שהנאשמים ביצעו את האמור במטרה להתחמק ממס. המשיבה ייחסה לנאשמים עבירה של הוצאת חשבוניות מס מבלי שהיו זכאים לכך, ארבע עבירות לפי סעיף 117(א)(5) של חוק מס ערך מוסף, בשילוב עם סעיף 117(א)(8) לחוק, וכן עבירה לפי סעיף 117(ב)(2) לחוק מס ערך מוסף, דהיינו, שהנאשמים המשיכו לנהל עסקאות לפני שמילאו את התנאים להמשך עיסוקם.

ג.          ב-ת.פ. 5473/00 (שהדיון בו התקיים במאוחד עם ת.פ. 5260/01) נטען שהנאשמים לא הגישו תשעה דו"חות תקופתיים מתוך רשלנות לכל הפחות, וזאת בתקופה שמספטמבר 1999 עד יולי 2000, וכן לא הופיעו הנאשמים פעמיים לחקירה למרות שזומנו.

המשיבה ייחסה לנאשמים עבירה של אי-עשיית המוטל עליהם לעניין הגשת דו"חות, תשע עבירות לפי סעיף 117(א)(6) של חוק מס ערך מוסף, וכן גם אי-הופעה לחקירה בשני מקרים, עבירה לפי סעיף 117(א)(2) לחוק מס ערך מוסף.

בישיבת בית משפט קמא (בתיקים המאוחדים) מיום 23.12.03 נמחק הנאשם השלישי מכתבי האישום, ואילו הנאשמת מס' 1 (החברה בע"מ) והמערער הודו בעובדות כתב אישום והורשעו.

ד.         קרוב לשנה לאחר מכן, ביום 2.11.04, נשמעו הטיעונים לעונש. המערער, שאין לו הרשעות קודמות, טען לעצמו באותה ישיבה, פירט בפני בית משפט את נסיבותיו האישיות וציין, בין היתר, שהוא זה אשר פירנס את משפחתו לאחר שאביו עזב את אמו. למרות קשיים אלה למד המערער וסיים 12 שנות לימוד. בהמשך נקלע המערער לחובות, אך עבד ימים ולילות כדי להתמודד עם הקשיים. המערער הוסיף וטען בפני בימ"ש קמא שהוא הפך לחייב מוגבל באמצעים, ורשיון הנהיגה נשלל ממנו בגין קנסות שלא שילם.

המערער עובד כיום כמורה במסגרת משרד החינוך, וזו פרנסתו ממנה הוא מקיים את משפחתו.

ה.         בגזר דינו ציין כב' השופט א. קפלן שבין העובדות הנכללות בכתבי האישום, שהנאשמים הודו בהן, נכללת גם הכוונה להתחמק ממס. חלק מן המחדלים טרם הוסרו, וקיים חוב כספי למס ערך מוסף  של מאות אלפי שקלים.

בימ"ש קמא הוסיף וקבע בגזר דינו שהעבירות בהן הורשעו הנאשמים הן חמורות ביותר. אמנם עומדת לזכות הנאשמים העובדה שהם הודו בטרם ניהול הוכחות, אך מדובר בעבירות נפוצות מאוד ששכרן לצידן, קל לעבור אותן, והסיכוי להיתפס קטן.

הענישה חייבת איפוא להעביר לציבור את המסר שעבירות מסוג זה אינן משתלמות בסופו של דבר. בימ"ש קמא הוסיף שמצוקותיו הקשות של המערער נגעו ללבו, הוא לקח אותן בחשבון ולכן החליט שלא למצות את הדין עם המערער, אך סבר שאין הצדקה לסטות מן הכלל שבנסיבות שתוארו לעיל יש מקום להטיל מאסר בפועל.

כב' השופט קמא החליט שלא להטיל קנס על המערער הואיל ושוכנע שהמערער לא יוכל לשלם כיום סכום כלשהו, ובסופו של דבר תתווסף לתקופת המאסר שתוטל על המערער, גם תקופת מאסר נוספת בגין הקנס.

בימ"ש קמא ציין שבמקרים דומים מוטלים על נאשמים עונשי מאסר לתקופות של 8-10 חודשים, אך במקרה זה, ולאחר שהמערער פירט בפני כב' השופט קמא (שלא לפרוטוקול) מצוקות אישיות קשות מאוד , החליט בימ"ש קמא לגזור על המערער מאסר בפועל לתקופה קצרה מן המקובל בסוג זה של עבירות. לפיכך הטיל בימ"ש קמא על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים, וכן מאסר מותנה של ארבעה חודשים למשך שלוש שנים. ביצועו של עונש המאסר בפועל - עוכב.

ו.          בערעורו המונח בפנינו מלין ב"כ המערער על כך שהעונש שהוטל עליו חמור, בשים לב לנסיבות העבירות, ונסיבותיו של המערער. לטענת הסניגור, התעלם בימ"ש קמא מעובדות חשובות או לא נתן להן משקל מתאים עת גזר את דינו של המערער.

לטענת המערער הוא הסתבך בחובות מחמת שלא קיבל כספים המגיעים לו מלקוחותיו וכך נגרר לחוסר יכולת להעביר את מס הערך המוסף המגיע בגין עסקאות אלה במועד, ויתרת החוב הלכה ותפחה.