פסק-דין בתיק עפ 1640/04

השופט א. שיף:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א. קנטור) בת.פ. 2187/01. הערעור מכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת העונש . ביהמ"ש קמא הרשיע את המערערת בעבירה שיוחסה לה בכתב אישום - גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין. על המערערת נגזרו העונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, צו של"צ בהיקף של 200 שעות וקנס כספי בסך 7,500 ש"ח.

במהלך השנים 1993-1997 המערערת עבדה כמנהלת חשבונות במשרד רואה חשבון חיים גרייף ובמסגרת תפקידה טיפלה בניהול החשבונות של אברהם כהן ושלוש חברות שהיו בבעלותו. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך המחצית הראשונה של שנת 1997, גנבה המערערת 13 שיקים שונים בסך כולל של 41,000 ש"ח, מתוך שיקים חתומים המשוכים על שם מר כהן אשר הופקדו בידה לצורך מילוי תפקידה כמנהלת החשבונות. המערערת הפקידה את השיקים באמצעות בעלה דאז בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג.

לפי גרסת ההגנה, אכן הועסקה המערערת במשרד רואה החשבון גרייף כמנהלת חשבונות, אולם על פי בקשתו של מר כהן, במהלך שנים 1996-1997 עבדה אצלו באופן פרטי. לצורך כך קיבלה המערערת, לטענתה, אישור של המעסיק שלה, מר גרייף, וזאת למרות הנוהל במקום העבודה שלא לאפשר לעובדים עבודה פרטית. המערערת טענה כי לפי הסיכום בינה למר כהן, היא טיפלה בענייני שלוש חברותיו ותמורת עבודתה השתכרה סכום של 5000 ש"ח נטו בחודש. לפי מה שסוכם, המערערת הייתה רשאית למשוך סכומי כסף בעבור שכר המגיע לה, בהתאם למצבו הכלכלי של מר כהן ובאישורו או באישור מראש של אישתו. לפיכך, טענה המערערת, היא משכה את הכספים כדין ובהתאם להסכם שהיה לה עם כהן באישורו של גרייף. המערערת טענה כי כתב האישום שהוגש נגדה הוא תוצאה של קנוניה שנרקמה בין גרייף לכהן במטרה להתנכל לה.

כתמיכה לגרסת התביעה הוצגה קלטת בה הוקלטה שיחה בין המערערת למר כהן, במהלכה הודתה המערערת כי גנבה את השיקים והתחייבה למר כהן להחזיר לו את כספו. מטעם התביעה העידו מר כהן, גב' כהן - אישתו, ומר גרייף. ביהמ"ש קמא נתן אמון בעדי התביעה והתרשם כי הינם דוברי אמת. מעדותם של העדים הנ"ל למד ביהמ"ש קמא כי המערערת לא הועסקה ע"י כהן באופן פרטי, אלא ביצעה עבודתה כמנהלת חשבונות, בהיותה עובדת שכירה אצל גרייף. כל העדים הנ"ל מסרו כי המערערת הודתה בפניהם כי גנבה את השיקים.

המערערת גרסה כי הופעלו עליה לחצים ואיומים מצד גרייף וכהן להחזיר את הכסף שגבתה עבור שכרה. לדבריה, בעקבות הלחצים התמוטטה נפשית. בעניין הקלטת טענה כי אינה זוכרת את המפגש עם כהן. לפיכך, פנתה לפסיכולוגית קלינית לצורך עריכת חוות דעת שתסביר את התנהגותה בהקשר זה. המומחית, בחוות דעתה, קבעה כי המערערת נקלעה למצב דחק טראומטי ולכן, כחלק מהצורך שלה לקבל מהזולת אהדה והסכמה התחברה אל "הרעים" באפיזודה חד פעמית, אותה מחקה כליל מהכרתה בהמשך, ואמרה בקלטת דברים שאינם מייצגים את עולמה הפנימי ולא התרחשו במציאות. הדבר נעשה, כחלק ממנגנון הגנה חיוני להמשך קיומה ותפקודה, בשל כשל בהתמודדות עם מצבי דחק.

ביהמ"ש קמא לא אימץ את מסקנותיה של הפסיכולוגית, משום שהמערערת לא מסרה לה גרסה זהה לזו שהוצגה בפני ביהמ"ש. חוות דעת הפסיכולוגית, מבוססת במידה רבה על גירסתה של המערערת. עוד קבע ביהמ"ש כי אין לומר שלעדה יש כלים טובים יותר מאשר לביהמ"ש כדי לקבוע האם המערערת דוברת אמת. קביעת מהימנות נתונה לסמכותו הבלעדית של ביהמ"ש. עוד קבע ביהמ"ש כי המערערת לא הביאה ממסכים רפואיים התומכים בכך שסבלה ממצוקה נפשית והתמוטטות עצבים בתקופה הרלבנטית. ממילא נשמט בסיס מתחת למסקנות חוות הדעת.

ביהמ"ש קמא לא האמין לדברי המערערת. ביהמ"ש סבר שאין זה הגיוני שמר כהן התחייב לשלם לה שכר חודשי בסך 5,000 ש"ח עבור שעות עבודה מעטות יחסית, כאשר שכרה החודשי אצל מר גרייף, אצלו היא עבדה בהיקף עבודה רב יותר, עמד על 4,100 ש"ח. לא הובאו ע"י המערערת ראיות היכולות לתמוך בגרסתה כי נדרשה לעבודה אינטנסיבית במיוחד. ביהמ"ש לא מצא כי אופי  העבודה וכמותה אצל מר כהן היו שונים מאלה שביצעה המערערת במסגרת עבודתה הרגילה. נהפוך הוא, החברות שבבעלות כהן היו נתונות לקשיים כלכליים ובאותה תקופה רמת פעילותן הייתה נמוכה.

כן קבע ביהמ"ש כי לא ברור מהו המניע של גרייף וכהן לרקום קנוניה נגד המערערת, ולכן דחה טענה זו של המערערת.

המערערת מעלה בערעורה טענות שונות כנגד קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא. המערערת טוענת כי ביהמ"ש קמא התעלם מהסתירות הרבות שנפלו בעדויותיהם של עדי התביעה. לטענת המערערת, נרקמה קנוניה בין גרייף לכהן כנגדה במטרה להציל את כהן ממאסר בגין חובות המס, כאשר גרייף, שהינו רואה חשבון, הוביל את כל המהלכים ואילו כהן נגרר אחריו. המערערת טוענת כי אין לתת אמון בעדותו של גרייף, שכן, לטענתה, היא הצליחה להוכיח כי גרייף נוהג לפעול שלא בהתאם לכללי האתיקה ובניגוד לחוק.

עוד טוענת המערערת כי ביהמ"ש קמא לא נתן כל משקל לעובדה שדפי הנהלת החשבונות המקוריים, אותם הכינה המערערת ועל גביהם קיימות הערות וחתימות של המערערת, הוחלפו ע"י העתקים שהודפסו מחדש. הדפים המקוריים לא הוצגו בפני ביהמ"ש ולא ניתן כל הסבר היכן הם נמצאים.

עוד טוענת המערערת, כי טעה ביהמ"ש קמא כאשר קבע כי אין הגיון בכך שכהן הסכים לשלם למערערת סך של 5,000 ש"ח בחודש. לטענת המערערת, היה מדובר בעבודה מגוונת ואינטנסיבית. החברות שבבעלות מר כהן היו נתונות לקשיים כלכליים קשים ולכן הטיפול בהנהלת החשבונות הצריך השקעה משמעותית. אליבא דהמערערת, גם מדברי עדי התביעה, גרייף וכהן, עלה בבירור כי סוג השירות שבוצע עבור כהן בתקופה הרלבנטית היה חריג. לכן, לא ברורה קביעתו של ביהמ"ש קמא, לפיה המערערת ביצעה עבודה רגילה. השכר הגבוה מוסבר גם בכך שהמערערת ביצעה את העבודה באופן פרטי, בשעות הפנאי שלה, השכר לא היה מובטח ולא היה ברור מתי ישולם.

בנוסף, אליבא דהמערערת, טענתה שביצעה עבור כהן עבודות הנהלת חשבונות בשנים 1996-1997 באופן פרטי, נתמכת בעובדה שבשנים אלה חלה ירידה דרסטית בכמות השעות שהשקיע משרדו של גרייף בטיפול בעניינו של כהן, וזאת למרות שמעדותו של גרייף עולה כי כאשר חברה נמצאת בקשיים פיננסיים, נדרשת השקעה רבה יותר בנושא הנהלת החשבונות.

עוד טוענת המערערת כי שגה ביהמ"ש כאשר התעלם מחוות דעתה של הפסיכולוגית המומחית. לא הוגשה חוות דעת נגדית ועדותה של המומחית לא נסתרה. לכן, על ביהמ"ש היה לאמץ את עמדתה המקצועית.

עוד טוענת המערערת כי, אם אכן בכוונתה היה לגנוב כספים מהלקוח, אין זה סביר שתנקוט בדרך פעולה פשוטה וגלויה כל כך של הפקדת שיקים לחשבון הבנק הפרטי שלה. העובדה שבחרה להפקיד את השיקים לחשבונה מלמדת כי אין המדובר בגניבה.

לחילופין, טוענת המערערת, כי מן הדין לבטל או להקטין את הקנס שהושת עליה ע"י ביהמ"ש קמא, וזאת עקב מצבה הכלכלי הקשה.

דיון

פרטתי לעיל את העובדות וקביעות ביהמ"ש קמא, שכן העובדות והקביעות מדברות בעד עצמן. ביהמ"ש ניתח כדבעי את כל הראיות והסיק מסקנותיו.

כל טענותיה של המערערת מכוונות כנגד קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא המבוססות על ממצאי מהימנות העדים. ביהמ"ש קמא האמין לעדי התביעה ודחה את גרסת המערערת, הן על סמך התרשמותו והן בניתוח מעמיק של העובדות.