פסק-דין בתיק עפ 144/05

השופט א. שיף:

בפנינו ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט ש. לבנוני) ב-ק"פ 108/00 אשר דחה את בקשת המערער לחייב בהוצאות את המשיבה, לאחר שקובלנה פלילית שהוגשה ע"י המשיבה, נגד המערער, בוטלה ע"י ביהמ"ש קמא.

נגד המערער הוגשה קובלנה המייחסת לו עבירות לפי החוק למניעת מפגעים, השתכ"א-1961. על פי הנטען, המערער החזיק מכלאה מגודרת ובה 10 כבשים. המכלאה גבלה בחצר של בית מגורים שכן והיתה ממוקמת כ-10 מטרים מבית המגורים. עוד נטען כי המכלאה היתה מלאה בבוץ מעורב בשתן ובגללי כבשים ונדפו ממנה ריחות בלתי סבירים וכי המכלאה לא היתה מוסדרת וחסרו בה תשתית לאצירת תשטיפים ולמניעת חלחולם או פיזורם בסביבה ואכן נמצאו עקבות גלישה של מי נגר ומוצקים למגרש הסמוך.

הקובלנה הוגשה לאחר קבלת חוות דעת של הרופא הוטרינר הרשותי של המשיבה 1 ושל ראש ענף שפכים וארואקולוגיה במשרד לאיכות הסביבה.

במהלך המשפט בביהמ"ש קמא, הסתמנה אפשרות של גמר הסכסוך בתיק בגין העובדה שהמערער העתיק את מקום המכלאה הרחק מבית שכנו.

בהחלטה מיום 20.5.03 הורה ביהמ"ש קמא לצדדים לדווח  על תוצאות המו"מ ביניהם. עוד הוסיף ביהמ"ש, כי: " בחלוף המועד האמור ובהעדר הודעה אסיק כי הסכסוך יושב והקובלנה תבוטל". המערער, הבהיר בכתב בסמוך להחלטה זו, כי אף אם תבוטל הקובלנה יעמוד על תשלום "הוצאות נכבדות".

ב-6.1.04 החליט ביהמ"ש קמא לבטל את הקובלנה לאחר שלא קיבל התייחסות, לגופו של ענין, להחלטתו דלעיל.

עם קבלת ההחלטה דלעיל, פנה המערער בבקשה לפסוק לזכותו הוצאות בגין הזמן והעבודה המרובה שהוקדשו לטיפול בתיק זה. בבקשתו המפורטת ציין ב"כ המערער את כל שלבי הטיפול בתיק זה ובנמקו, משפטית, את בקשתו ציין כי הבקשה מוגשת בהתאם לסעיף 80(א) לחוק העונשין שכן לא היה מקום להגיש הקובלנה בהיות המיוחס למערער: " זוטי דברים ולא היה בה ענין ציבורי".

כב' השופט ש. לבנוני דחה את הבקשה לפיצוי בקובעו כי כלל לא נתבקש לפסוק הוצאות לזכותו של המערער וכי החלטתו דלעיל מ-20.5.03 נשארה ללא מענה, מצד שני הצדדים ולפיכך ביטל הקובלנה, מבלי שעמדה בפניו, כאמור, בקשה לפסיקת הוצאות.

המערער הגיש ערעור על ההחלטה דלעיל ובערעור שנדון ע"י הרכב אחר, בתיק ע"פ 1238/04, הוסכם בין הצדדים להחזיר התיק לערכאה קמא על מנת ש"תדון בשאלת ההוצאות והמחיקה". ביהמ"ש הורה כאמור והחזיר התיק לביהמ"ש קמא.

ביהמ"ש קמא (כב' השופט ש. לבנוני) דחה שוב את בקשת המערער לתשלום הוצאות ובנמקו את מסקנתו ציין ביהמ"ש, בין השאר, כי:

א.         מלכתחילה לא נתבקש, לאחר החלטתו מיום 20.5.03, לפסוק הוצאות.

ב.         החלטת ערכאת הערעור בתיק 1238/04 לעיל מובנת על ידו כמורה אותו לדון "בשאלת ההוצאות והמחיקה". משמע, עליו להדרש לשאלה האם צדק כאשר מחק את הקובלנה. רק אם יגיע למסקנה כי שגה בהחלטתו זו עליו לדון בשאלת ההוצאות, דהיינו להחליט אם לחייב בהוצאות ואת מי לחייב.

ג.          על יסוד ההבנה דלעיל, זימן ביהמ"ש קמא את הצדדים והבהיר להם כיצד הוא מבין את הוראת ערכאת הערעור והורה על הגשת סיכומים בכתב.

ד.         ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב אך לא נדרשו כלל להבנתו, כמפורט לעיל, את פסק דינה של ערכאת הערעור.

ה.         במצב ענינים זה, כשאיש לא חלק על ההבנה הנ"ל, שאלת פסיקת ההוצאות הנה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שכבר הבהירה בעבר מדוע אין במקרה זה סיבה לחייב בהוצאות. עם זאת, מן הראוי להוסיף גם את השיקולים הבאים:

(1)        אין לדעת מה היה הדין אילו היה מסתיים המשפט בהבאת ראיות עד תום. אפשר שהמערער היה יוצא זכאי או חייב.

(2)        הנחת היסוד הנה שהן המשיב והן המערער, פעלו בתום לב.

(3)        אף שהצדדים מוכנים לחדש את הליך הקובלנה לגופו, אין בדעת ביהמ"ש לקיים הליך סרק רק על מנת לקבוע על מי לשאת בהוצאות.