פסק-דין בתיק עפ 1439/04

כב' השופט אברהם אברהם:

1.         המערער הועמד לדין בבית משפט קמא, ובכתב האישום נטען כלפיו, כי החזיק במכוניתו רדיו-טייפ וזוג רמקולים, שיש עליהם חשד סביר כי הם גנובים, בלא שנתן הסבר מניח את הדעת כי רכש את ההחזקה בהם כדין. על שום אלה יוחסה לו עבירה של החזקת נכס חשוד (ס' 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן - חוק העונשין).

2.         משכפר המערער באישום - הביאו בעלי הדין את ראיותיהם, וסופו של יום מצא בית המשפט קמא להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו, גזר עליו 8 חדשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, הפעיל מאסר מותנה בן 6 חדשים שהיה תלוי ועומד בעת שנעברה העבירה, והורה, כי המאסר ירוצה בעבודות שירות.

3.         על הכרעת הדין המרשיעה קובל המערער בערעורו שבפנינו. הוא מבקש להצביע על שגגות שנפלו במבנה הטיעון שהציג בית המשפט קמא בהכרעת הדין, על הראיות שנמנו בה, ומכאן בקשתו כי נתערב בקביעותיו.

            המשיבה מבקשת, בתורה, להותיר את הכרעת הדין המרשיעה על כנה, משמדובר בקביעות שבעובדה, שאין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בהן.

4.         בפתח הדברים אציין, כי אמנם עניין לנו בערעור, שנסב על קביעות שבעובדה, אלא שבעיקרי הדברים שבאו בהכרעת הדין - עניין לנו בקביעות עובדתיות, שנתבססו על ניתוח הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא. ניתוח זה של העובדות, להבדיל - דרך משל - מקביעות מהימנות הנסמכות על התרשמות בלתי אמצעית מעדים, נתון לבחינה של ערכאת הערעור, הגם שבענייננו הניח בית המשפט קמא הנחה בלתי מבוססת, לפיה 'אין חולק כי הרמקולים שנמצאו ברכבו של הנאשם והיו בהחזקתו נמצאו כגנובים'. הנחה זו, שנראה כי לא נתבססה היטב, היתה יסוד בעל חשיבות בהכרעת הדין, ומשהיא נמצאת שגויה - עשוי הדבר לפגום במסקנותיה של הכרעת הדין.

5.         ובכן, כתב האישום מדבר על שני פריטים, שהמשיבה רואה בהם 'חשודים' כרכוש שנגנב: הפריט האחד - זוג רמקולים לרכב, והפריט האחר - רדיו-טייפ לרכב, ושני אלה נמצאו במכוניתו של המערער במהלך חקירה שניהלה המשטרה בעקבות התפרצות שארעה ביום 30.05.2001 במכוניתו של המתלונן, חסן נוריאל (להלן - המתלונן), התפרצות בה נגנבו ממכוניתו של המתלונן זוג רמקולים ורדיו-דיסק.

            ביחס לרמקולים טענה המשיבה, כי הם נגנבו מן המתלונן, ואת זאת עשתה על סמך זיהוי שעשה המתלונן ברמקולים סמוך לאחר תפיסתם במכוניתו של המערער.

            אשר לרדיו-טייפ, שנהיר כי לא נגנב ממכוניתו של המתלונן (שהרי ממכוניתו נגנב רדיו-דיסק ולא רדיו-טייפ), טענה המשיבה, כי קיים לגביו חשד כי הוא גנוב, והמערער לא נתן הסבר משכנע כי רכש את החזקה בו כדין.

7.         בפתח הדיון בערעור נביא את סעיף העבירה בו עסקינן, משמע סעיף 413 לחוק העונשין, הקובע לאמור:

'המחזיק דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, ואין בידו להניח את דעתו של בית משפט שרכש את ההחזקה בהם כדין, דינו - מאסר ששה חדשים.'

            היסוד העובדתי של העבירה מורכב, איפוא, ממספר רכיבי משנה; ובתוכם - קיומו של חשד סביר, כי הרמקולים ומכשיר הרדיו-טייפ שנתפסו במכוניתו של המערער - גנובים; והעדרה של גירסה משכנעת מצד המערער, לפיה רכש את פריטי הרכוש הללו כדין. הבה ונבדוק, אם כן, האם עלה בידי המשיבה להוכיח את היסוד העובדתי שבעבירה.

8.         כאמור, בית המשפט קמא סבר, כי אין חולק, משמע המערער מסכים לכך, שהרמקולים שנמצאו במכוניתו הם אכן גנובים (ס' 3 לפסק הדין). להנחה זו לא מצאתי תימוכין בחומר שבתיק בית המשפט קמא. דומה, כי הדברים נתבססו על שתי אמירות של המערער במהלך עדותו בבית המשפט, ואלה הם:

            בעמוד 10 לפרוטוקול אומר המערער, בעדותו בחקירה ראשית:

'לפני כל המקרה שבאו כל השוטרים אלי הרמקולים היו מורכבים אצלי באוטו איך הם הגיעו אלי מסיבה כלשהי פרצו לאיזה רכב, לא ידעתי שפרצו לרכב. לרכב שפרצו הוא חבר שלי, זה שבא להעיד באותו זמן...'

            ובעמוד 11 לפרוטוקול, בחקירתו הנגדית:

ש. איך אתה מסביר, כי רק ב 30.5.01 הם (הרמקולים - א.א.) נגנבו?

ת. לא מבין את השאלה.

ש. העדת בחקירה ראשית שהסתבר לך שהם רמקולים שנגנבו מחבר שלך שהשם שלו חסן נוריאל.