פסק-דין בתיק עפ 1424/05

המערער הורשע בבית משפט השלום בטבריה בת.פ. 1111/01 (כב' השופט אברהם), בעבירות של הסעה שלא כדין (סעיפים 12א'(ג)+(ד)+(ה) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952) (להלן:"חוק הכניסה לישראל") ובסיוע לעבירה של שהייה שלא כדין בישראל, סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

בית המשפט קמא זיכה את המערער מן העבירה של העסקה שלא כדין, אשר יוחסה לו בכתב האישום.

על המערער נגזרו 60 ימי מאסר בפועל, 7 חודשי מאסר על תנאי, פסילה מלשאת  או לקבל רישיון נהיגה במשך 4 חודשים מיום שחרורו ממאסר, שנת פסילה על תנאי מלשאת או לקבל רישיון נהיגה וקנס בסך 5,000 ש"ח.

ערעור זה מכוון כנגד חומרת העונש בלבד.

נימוקי הערעור מתמקדים בשניים:

א.         העבירות בוצעו בינואר 2001, בעיתוי בו שונתה העבירה מעבירה מנהלית וקנס לצידה לעבירה פלילית ומאסר לצידה.

ב.         שליחת המערער למאסר בפועל נעשתה מבלי להתחשב  בנסיבותיו האישיות המקלות, אשר היה בהן כדי לאבחנו מן הכלל הקבוע בהלכת ח'טיב (רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(1) 769 (להלן:"הלכת ח'טיב").

לטענת ב"כ המערער, העונשים שהוטלו על המערער אינם עומדים במדיניות הענישה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתשובתה של המדינה לבקשות רשות הערעור התלויות ועומדות בימים אלה להכרעתו של בית המשפט העליון בסוגיה זו ממש (רע"פ 3674/04 ואחרים).

המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור.

לטענתה, הלכת ח'טיב ניתנה בדיוק באותה התקופה בה נעברו העבירות, ואת העובדה שההליך התמשך עד לימים אלה יש לזקוף לחובתו של המערער עצמו.

לשם המחשת הדברים, הוגשה תמצית של השתלשלות העניינים ממעצרו של המערער ועד למתן גזר הדין.

עוד מוסיפה המשיבה כי היא איננה מתעלמת מעמדת פרקליטות המדינה כפי שהוצגה בפני בית המשפט העליון ואף פועלת על פיה, אך עניינו של המערער איננו נופל בגדר המקרים המצדיקים המנעות ממאסר.

הלכת בית המשפט העליון ביחס לענישה הראויה בעבירות על סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, כפי שהותוותה בהלכת ח'טיב ידועה ומושרשת. אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות.

בימים אלה, עומדת להכרעה בפני בית המשפט שאלת שינוי מדינות הענישה הנהוגה.

עמדת המשיבה, כפי שהובאה בסיכומיה בפני בית המשפט העליון מבהירה כי גם על פי ההלכה הנהוגה, העובר עבירה על סעיף 12 א' לחוק הכניסה לישראל "אין אחת דינו" מאסר בפועל, שכן על פי הלכת ח'טיב יש מקום להתחשב בנסיבות האינדיבידואליות של העבריין, אלא שהפסיקה צמצמה את המקרים החריגים בקובעה כי למשל, העדר עבר פלילי אין בו כדי להוות נסיבה חריגה.

עמדת המשיבה היא שיש הצדקה לענישה מחמירה ברוח הלכת ח'טיב הנותנת משקל לשיקולי ההרתעה. יחד עם זאת, פרטה עמדתה ביחס לנסיבות המצדיקות ענישה מקלה יותר ולשיקולי הענישה הרלוונטים.

בכלל זה, נטען מפורשות ובהדגשה כי הסעת שוהה בלתי חוקי לשם העסקה מסחרית, היא נסיבה המצדיקה הטלת מאסר בפועל ממש, אף במקרים בהם מדובר בעבירה ראשונה; בגדר הנסיבות המקלות יכול לבוא בחשבון גם עברו של העבריין.

אין חולק כי המשיבה איננה יכולה לדבר בשני קולות וכי מדיניות מוצהרת זו צריכה לחול גם בכל הנוגע למערער. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם נסיבותיו ונסיבות ביצוע העבירה מצדיקות הקלה בעונשו.

באשר למועד ביצוע העבירה, צודקת ב"כ המשיבה בטענתה כי הלכת ח'טיב ניתנה דווקא בתקופה בה ביצע המערער את העבירות ועל רקע המצב הבטחוני ששרר אז. החוק שונה על ידי כך שהעבירה הפכה לעבירה פלילית רגילה עוד בשנת 2000, מתוך כוונה להחמיר בענישה. משמע - המערער ביצע את העבירות בתקופה שבה שיקולי הענישה הצדיקו דווקא החמרה.