פסק-דין בתיק עפ 1413/06

א.         הערעור שבפניי הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ד. פיש) מיום 8.11.06 בת.פ. 2066/05, לפיו הורשע המערער בעבירה של נהיגה ברכב דיזל בעל משאבת הזרקה אשר אינה חתומה במגופת עופרת תקינה בניגוד לתקנה 3 לתקנות למניעת מפגעים (זיהום אוויר מכלי רכב ברכב), תשס"א-2001, בשילוב עם סעיפים 4, 7, 11 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, והוטל על המערער תשלום קנס בסך של 3,000 ש"ח וחתימה על התחייבות על סך 2,000 ש"ח למשך שלוש שנים, להימנע מלעבור אותה עבירה.

ב.         ביום 9.8.04 קיבל המערער הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) של חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 (ת/2), על ידי מר עמרם בר-חמא מפקח המשטרה הירוקה לאיכות הסביבה, בה נאמר שבאותו יום נהג המערער ברכב דיזל ללא מגופת עופרת כפי שנדרש על פי הדגם, עבירה בניגוד לתקנה 3 של תקנות למניעת מפגעים (זיהום אוויר מכלי רכב ברכב) תשס"א-2001, כשהקנס שהמערער נדרש לשלם הינו בסך 750 ש"ח בתוך 90 יום.

המערער גם קיבל באותו יום הודעה על איסור שימוש ברכב, לפי תקנה 308 של תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (ת/1) שנמסרה לידיו על ידי רס"מ אריה גלר, בוחן תנועה/עשן במשטרת ישראל ובהודעה זו צויין בתיאור המילולי של ממצאי הבדיקה: "העדר מגופת עופרת על בורג הכיוון שבמשאבת הסולר (משאבה מכנית עם בורג כיוון, עם קדח ללא שרוול, כובעון או צבע מקורי אוטם) (לא מגופה מקורית כפי שציין מכון רישוי הצפון עכו על גבי טופס תקנים לרכב דיזל)".

ג.          לטענת המערער, הוא פנה למכון הרישוי שהעביר את הרכב במבחן רישוי שנתי מספר פעמים (הרכב הוא שנת ייצור 1999) ולא נאמר לו, לטענתו, מאומה אודות בעיה זו ועל העדרה של מגופת עופרת וכן פנה לסוכנות הרכב טויוטה, שם רכש את הרכב ונאמר לו שהכל תקין ואין לבצע מאומה ברכב הנ"ל, ואזי הגיש המערער בקשה להישפט.

לפיכך, הוגש כנגד המערער כתב אישום בו נטען כאמור לעיל, שהוא נהג ברכב דיזל ביום 9.8.04 מבלי שמשאבת ההזרקה ברכב היתה חתומה במגופת עופרת תקינה, עבירה בניגוד לתקנה 3 לתקנות למניעת מפגעים (זיהום אוויר מכלי רכב בדרך), תשס"א-2001 בשילוב עם סעיפים 4, 7 ו-11 לחוק למניעת מפגעים תשכ"א-1961.

ד.         בישיבת בית משפט קמא ביום 15.9.05 בפני ס. הנשיא כב' השופט כ. ח'יר, הופיע המערער וכפר בעובדות כתב האישום.

בישיבה הראשונה שנועדה לשמיעת ההוכחות, 19.1.06, הופיע המערער כשהוא מיוצג על ידי סניגורו עו"ד האני ברבארה, וב"כ המשיבה (המאשימה) ציינה כי נאמר לה שהמערער מעוניין להביא עדים ממשרד הרישוי, וכדי להימנע מפיצול הדיון, ביקשה היא שהתיק כולו יידחה לשמיעת ההוכחות במועד אחר, והיא הוסיפה וביקשה שהסניגור יתחייב להביא למועד החדש שייקבע את כל העדים והמסמכים שבדעתו להגיש על מנת שעדי התביעה וההגנה יישמעו באותו מועד.

הסניגור הודיע אכן בהמשך דברי ב"כ המשיבה כי הוא יזמן את עדי ההגנה שבכוונתו לזמן.

ה.         התיק עבר לדיון בפני כב' השופט מר ד. פיש וההוכחות נשמעו בתאריך 28.9.06.

מטעם המשיבה העיד בוחן העשן רס"מ אריה גלר וכמוצגים הוגשו הודעת איסור השימוש ברכב שערך מר גלר (ת/1) והודעת תשלום קנס שערך מפקח המשטרה הירוקה מר עקיבא בר-חמא (ת/2).

מטעם ההגנה העיד המערער בלבד וכמוצגים הוגשו רשיון הרכב (נ/1), הודעה בדבר תקינות רכב לאחר הודעת אי-שימוש מיום 12.8.04 וזאת על ידי מכון הרישוי הצפון עכו בע"מ (נ/2) וכן הוראת נוהל מס' 34 של מינהל התנועה/אגף הרכב במשרד התחבורה בדבר התקנת מגופות על משאבות הזרקה ברכב בעל מנוע דיזל, מיום 3.3.04, כשבהחלטות צויין שהמסמכים מוגשים כראיה לכך שהמערער קיבל אותם, אך לא לאמיתות תוכנן.

באי כח הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ וביום 8.11.06 ניתנה הכרעת הדין שלפיה הורשע המערער.

ו.          הסניגור טען בפני בית משפט קמא שיש לקבל את הטענה שלפיה המערער לא ידע מה זו מגופת עופרת, וכי כאשר רכש רכב חדש מן החברה ועבר טסט בכל שנה, אין לצפות ממנו לעשות מעשה נוסף. כמו כן טען הסניגור שבמצב זה לא הוכחו פרטי האישום.

בית משפט קמא דחה את טענת הסניגור, וציין כי המערער נמנע מלהביא עדים ועדותו נותרה עדות יחידה. עוד קבע בית משפט קמא כי עדותו של הבוחן (הכוונה לרס"מ אריה גלר) היתה מהימנה וכי מגופת עופרת לא היתה מותקנת ברכב.

עוד קבע בית משפט קמא שסעיף 11(ה) של החוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 קובע כי עבירות לפי סעיפים 2, 3 או 4 לחוק או על פי התקנות מהוות עבירות מסוג של אחריות קפידה, דהיינו, בנסיבות אלה ניתנת העדפה כמעט מוחלטת לאינטרס של שמירה על טובת הציבור וזאת על חשבון הפרט (הנאשם) עיינו: רע"פ 7861/03 מ"י נ' המועצה האיזורית גליל תחתון , תק-על 2006(2).

ז.          בגזר הדין שניתן בהמשך לכך, ציין בית משפט קמא שמדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה והמערער צריך היה להיות ער לענין זה לפחות בשלב שבו הוא השיב לכתב האישום הואיל ובשלב זה המערער כבר היה מיוצג על ידי סניגור. עוד הוסיף בית משפט קמא שבישיבת ההקראה הצהיר המערער שבדעתו להביא עדים ממשרד התחבורה ומקומות אחרים, על מנת להוכיח את חפותו, אך בהמשך נמנע מלעשות כן, לטענתו בשים לב לעלויות הגבוהות הכרוכות במיצוי ההליך.

משכך קבע בית משפט קמא שאין מנוס מן המסקנה שהמערער עשה מקח טעות וגרם להתמשכות הליך שהיה צריך להיות קצר וכל זאת מתוך תחושה שנעשה לו אי צדק, ואולם, למרות תחושתו זו, הוא לא הביא את הראיות הדרושות כדי להוכיח את חפותו.

בית משפט קמא הטיל איפוא על המערער תשלום קנס בסך 3,000 ש"ח והורה לו לחתום על התחייבות על סך 2,000 ש"ח למשך שלוש שנים להימנע מלעבור אותה עבירה, כשבית משפט קמא מסיים דבריו בציינו כי רמת ענישה זו היא המינימלית הניתנת בנסיבות של ניהול הליך מלא שהרשעה בסופו.