פסק-דין בתיק עפ 1377/04

כב' השופטת - גבריאלה (דה-ליאו) לוי:

בפנינו ערעור על גזר הדין של בית משפט השלום בנצרת בת.פ. 2836/04, לפיו נגזרו על המערער מס' 2 ועל אדם נוסף שלושה חודשי מאסר לריצוי בפועל, עונש מאסר על תנאי, וקנס בסך 8,000 ש"ח. כמו כן, הורה בית משפט קמא על החרמת רכב הרשום על שם המערערת 1 ופסל את הנאשמים מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 3 חודשים.

המערער 2 ואותו אחר הורשעו עפ"י הודאתם בעבירה של הסעה שלא כדין בניגוד לחוק הכניסה לישראל.

לאחר גזה"ד הגישו המערער 2 ואשתו, היא המערערת 1 כאן, ואותו אחר, בקשה לבית משפט קמא להורות על ביטול צו החרמת הרכב. בקשה זו נדחתה.

מכאן הוגש הערעור על ידי המערער 2 שהיה נאשם בתיק בבית משפט קמא, ועל ידי אשתו שצויינה כמערערת 1 בהיותה טוענת לזכות ברכב שהוחרם.

מבחינת המערער 2 מופנה הערעור גם כנגד גובה הקנס ופסילת רישיון הנהיגה שלו.

דיון בעניין החילוט התקיים בפני כב' הנשיא כתילי וזאת בהתאם לבקשה שהוגשה כאמור על ידי המערערים כאן.

הדיון בפני בית משפט קמא ראשית התמקד בשאלה האם הרכב שחולט שייך למערער 2, ושנית, האם סעיף 12 א' (ד2) לחוק הכניסה לישראל הוא שחל על העניין, או שמא ניתן לחלט את הרכב על פי הוראות סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש] [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 (להלן - "הפקודה").

באשר לשאלת הבעלות, המערערת 1 הגישה תצהיר עליו נחקרה, ובעניין זה קבע כב' הנשיא כתילי כי התרשמותו הינה ש" חרף העובדה שהרכב נרשם על שם המבקשת, הרי הבעלות האמיתית ברכב היא של המבקש מס' 3" (הוא המערער מס' 2 בפנינו).

מאחר ומדובר בקביעת מהימנות והעדים נשמעו בפני בית משפט קמא, סבורתני כי בעניין זה אין על ערכאת הערעור להתערב ולפיכך יש לקבל את קביעת בית משפט קמא כי הרכב הינו בבעלותו של המערער 2.

ומכאן לשאלת חלותו של סעיף 12 א' (ד2).

כב' הנשיא כתילי בהחלטתו מיום 2/8/04 מציין כי צו החילוט שניתן על ידו, ניתן בהסתמך על סעיף 39 לפקודה, ולא על פי סעיף 12 א' (ד2) לחוק הכניסה לישראל. לטעמו סעיף 39 מקנה לבית המשפט שיקול דעת האם להורות על חילוט הרכב שבו בוצעה העבירה, והוראות חוק הכניסה לישראל, אינן באות לגרוע מהסמכות הכללית הזו.

אכן סמכות החילוט הכללית קבועה בסעיף 39 לפקודה. מהשוואת לשון שני הסעיפים, מחד סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי ומאידך סעיף 12 א (ד2) לחוק הכניסה לישראל, ניתן ללמוד כי סעיף 12 ד' אכן בא לכאורה להוסיף על סמכות החילוט הכללית הקבועה בסעיף 39.

סעיף 39 נוקט בלשון " רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל לצוות על חילוט החפץ שנתפס....", היינו לבית המשפט מוקנה שיקול דעת לצוות על חילוט רכב כחלק מגזר הדין.

ואילו סעיף 12 א' (ד2) (1) נוקט בלשון הבאה:

" בית המשפט אשר הרשיע אותו בעבירה הנוספת יורה על חילוט הרכב שבו נעברה העבירה, אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע......".

סעיף 12 א' (ד2) (1), עניינו באדם החוזר ומבצע עבירות על חוק הכניסה לישראל הקשורות בנהיגת רכב, (עבירה על פי סעיף 12 א' (ג) (1) - " המסיע ברכב תושב זר....") ועבירה על פי סעיף 12 א' (ג5) - " המרשה לתושב זר שאינו רשאי לנהוג ברכב בישראל, לנהוג ברכב הרשום בישראל....."), בתוך שלוש שנים.

היינו במובחן מסעיף 39 לפקודה המקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות כחלק מהעונש על חילוט רכב, בא סעיף 12 א' לחוק הכניסה לישראל ונוקט בסעיף 12 א' (ד2) (1) בלשון מנדטורית, ולפיה חובה על בית המשפט, במקרה של הרשעה בעבירה נוספת, להורות על חילוט הרכב.

שיקול דעתו של בית משפט במקרה זה, הוגבל רק לנסיבות מיוחדות שיפורטו בפסק הדין.