פסק-דין בתיק עפ 1360/06

בפני ערעור על החלטה של ביהמ"ש לענינים מקומיים בחיפה שניתנה ביום 5.11.06 על ידי כב' השופט ערן קוטון, אשר דחה, במסגרת החלטה שניתנה בהעדר, בקשה לארכה נוספת שהגישו המערערים לביצוע צו של הפסקת עיסוק אשר היה אמור להכנס לתוקפו ביום 1.11.06.

ביום 6.2.06 הורשעו המערערים על פי הודאתם בבימ"ש קמא ודינם נגזר. בגוף גזר הדין, שם נדונו אישומים בענין הפעלת עסק ללא רישיון, ניתן צו לעיכוב ביצוע גזר הדין שתוקפו עד ליום 1.9.06. בהמשך, הוגשה בקשה נוספת להארכה של המועד לכניסה לתוקף של הצו ובימ"ש קמא האריך את ביצוע הצו פעם נוספת לתקופה של חודשיים, עד ליום 1.11.06. ביום 31.10.06, יום לפני המועד המיועד לביצוע צו הסגירה, הוגשה בקשה דחופה נוספת להארכת מועד ביצוע הצו. המשיבה התנגדה בתגובה קצרה בכתב ובימ"ש קמא החליט לדחות את הבקשה על בסיס התגובה.

בפני מעלים המערערים מספר טענות, הן דיוניות והן לגופו של ענין.

בכל הנוגע לטענות הדיוניות, טוענים המערערים כי בימ"ש היה צריך לזמנם לדיון ולא היה מקום לתת את ההחלטה בהעדרם וללא קיום דיון במעמד הצדדים. ככלל, סבור אני שצודקים המערערים בטענתם כי החלטות מסוג זה יש לתת לאחר דיון במעמד הצדדים. ואולם את זאת זכאי לטעון צד אשר מגיש בקשה זמן סביר לפני מועד כניסתו לתוקף של הצו אשר דחיית תוקפו מבוקשת. לא ניתן להגיש בקשה ביום האחרון לפני כניסתו לתוקף של צו ולחייב את ביהמ"ש לקבוע דיון במעמד צדדים קודם למועד כניסתו לתוקף של הצו. ראה:

רע"פ 4073/05, אסרף נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 733;

רע"פ 2669/04 לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 2690;

רע"פ 4117/05 מיכאלוב ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 999.

מעבר לאמור לעיל, סבור אני כי במקרה זה לא היה צורך של ממש בבירור עובדתי נוסף לפני מתן החלטה ולמעשה גם לא היה הכרח בקבלת תגובת המשיבה וביהמ"ש רשאי היה לדחות את כניסתו לתוקף של צו הסגירה אף ללא קבלת תגובה. ראשית, מדובר בדחיה שניה של ביצוע גזר דין, כאשר הארכה הראשונה התקבלה למעשה בהסכמה ולבקשת המערערים. היה על המערערים לכלכל צעדיהם כך שישלימו את כל ההליכים בפרק הזמן הראשון שנקצב להם לכניסה לתוקפו של צו הסגירה.

מעבר לכך, בהיותו של ההליך דיון המשך, וזאת לאחר שביהמ"ש כבר דחה פעמיים את כניסתו לתוקף של צו הסגירה, היו כל הנתונים ידועים לביהמ"ש ובנסיבות אלו רשאי היה לדחות את הבקשה.

מעבר לכך, החלטתו של בימ"ש קמא הביאה לידי ביטוי את הנחיית ביהמ"ש העליון שבאה לידי ביטוי במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה אשר התריעו על הנוהג לעכב ביצועם של צווי סגירה וצווי הריסה לעסקים הפועלים שלא כחוק. ראה לענין זה:

ע"פ 6720/06 ישראל דהרי ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2006(3), 2922;

בג"צ 6309/06 מושב הודיה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-על 2006(3), 3751;

רע"פ 10274/06 קיבוץ עין שמר נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 17.12.06 פורסם באתר בתי המשפט.

אשר על כן סבור אני כי לגופו של ענין לא נפל פגם בהחלטתו של בימ"ש קמא, וזאת לגופו של ענין.

עם זאת, ועל אף שסבור אני כי החלטתו של בימ"ש קמא בדין יסודה, מצאתי לנכון להתערב באופן חלקי בהחלטה. אבהיר להלן: בימ"ש קמא נתן מלכתחילה ארכה שהתבססה על ההנחה של פרק הזמן הדרוש להסדרת כל הנדרש על ידי המערערים. אין חולק שהמלחמה שהתרחשה בחודשי הקיץ לא הובאה בחשבון. מן המפורסמות הוא שבתקופה זו גם לא ניתן היה לבצע פעולות, הן מול רשויות שלטון והן פעולות אחרות באזור הצפון לצורך הסדרת העברת העסק למשכנו החדש, שם גם יהיה מורשה להמשיך ולפעול.

מטעם זה בלבד, ועל אף שכבר ניתנה ארכה של חודשיים, סבור אני כי יש מקום ליתן ארכה קצרה נוספת שתביא לידי ביטוי את תקופת המלחמה והקשיים שנוצרו עקב כך.

בהתאם אני מתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא ומאריך בפועל את המועד האחרון לכניסתו לתוקף של צו הסגירה באופן שבו יכנס צו הסגירה לתוקפו ביום 31.1.07 בשעה 24:00.

לא מצאתי כל עילה להאריך את מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה מעבר למועד זה, אשר גם הוא ניתן למערערים לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבות המיוחדות.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור ובקשת המערערים לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה למשך  9 חודשים נדחים.