פסק-דין בתיק עפ 1318/05

כב' השופטת אסתר הלמן:

1.         המערער הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות של לקיחת שוחד- עבירה לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), לקיחת שוחד- עבירה לפי סעיף 290(א) ביחד עם סעיף 294(א) לחוק העונשין, וקבלת דבר במרמה- עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

2.         על פי האמור בכתב האישום המתוקן בו הודה, המערער עבד כ-24 שנים בחברת "עמידר", מהן כ-8 שנים כרכז שטח בעפולה, וככזה היה עובד ציבור.

במסגרת עבודתו היה המערער אחראי על כ-600 דירות, אכלוסן ותחזוקן, ושימש כתובת לעולים רבים שהופנו אליו דרך משרד הקליטה או משרד השיכון או גורם אחר, כזכאים לדיור מעמידר, לצורך קבלתה של הדירה.

בתשעה מקרים, שהתרחשו בין פברואר 2000 ועד יוני 2002, ומפורטים בכתב האישום, דרש המערער סכומי כסף, שנעו בין 437 ש"ח ועד 2,583 ש"ח, בתואנות שונות, מעולים חדשים שהיו בטיפולו, ולקח אותם לכיסו.

סה"כ שלשל לכיסו המערער סכום של 13,000 ש"ח, כמו כן דרישה של 5,000 ש"ח שדרש המערער מאחת העולות ביוני 2002, לא נענתה מצידה.

3.         בתאריך 23.12.04 הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום, והוסכם כי בטרם הטיעונים לעונש ולעניין ההרשעה, יוגש לעיון בית המשפט תסקיר בעניינו, ולאחריו, יהא הסנגור רשאי לבקש שלא להרשיע את המערער. התביעה הודיעה כי בכל מקרה בכוונתה לבקש להרשיע את המערער.

עוד הוסכם על ידי הצדדים כי במידה ובית המשפט ירשיע את המערער, ייגזר עליו עונש של 6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות, בכפוף לחוות דעת הממונה, מאסר על תנאי וקנס, שהטיעון לגובהם יהא חופשי.

תנאי להסדר זה היה שהמערער יפקיד בטרם הטיעון לעונש סכום של 13,777 ש"ח כפיצוי למתלוננים.

4.         בסופו של דבר, לאחר קבלת תסקיר המבחן, ראה בית המשפט לנכון להרשיע את המערער ובאמצו את הסדר הטיעון, גזר עליו עונש מאסר בפועל למשך 6 חודשים, לריצוי בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי של 12 חודשים וקנס בסך 15,000 ש"ח.

5.         המערער מלין על הרשעתו. לטענתו, בית משפט קמא לא ייחס משקל ראוי להודאתו, לכך שנטל אחריות מלאה למעשיו, וכן לעובדה שהחזיר את סכום הכסף אותו קיבל כתוצאה ממעשיו.

עוד טוען המערער כי הרשעתו תביא לסיום הקריירה הציבורית, ולאיבוד מקור פרנסתו.

לא זו אף זו, המערער מפנה למצבו הרפואי, לעדויות האופי, ולאסופת המכתבים והתעודות, המעידים על אישיותו, על הצטיינותו בעבודה, וכן על ילדיו המשמשים או ששימשו האחד כקצין בצה"ל והאחרת כבת שירות.

6.         מאידך, מבקשת המשיבה להותיר את החלטתו של בית משפט קמא על כנה. לטענתה, העונשים שהוטלו על המערער הינם מקלים מאוד וסוטים ממדיניות הענישה המחייבת מאסר של ממש בגין עבירות שוחד. מתוך רצון למנוע מן המתלוננים את הצורך להעיד הסכימה המשיבה לטענתה, להסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות. המשיבה מדגישה את הנסיבות החמורות של העבירות שבוצעו מתוך מניע כלכלי תוך ניצול מצוקתם של העולים והופסקו שלא ביוזמת המערער.

            עוד מפנה המשיבה לתסקיר שירות המבחן אשר התקשה להמליץ על אי הרשעה.

7.         כלל ידוע הוא שהאינטרס הציבורי מחייב כי מי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. " שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק". (ע"פ 2796/03 - ברטי ביבס נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 16 ,עמ' 23). מכאן נגזר גם כי המבקש שלא להחיל לגביו את הכלל, עליו הנטל לשכנע בקיומם של שיקולי שיקום הגוברים על השיקולים שבאינטרס הציבורי (ע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3), 337 - להלן "הלכת כתב").

8.         אף דעתי כדעת בית משפט קמא כי לא היה מקום בנסיבות העניין להמנע מהרשעת המערער, וכי לא נתקיימו התנאים המצדיקים סטיה מן הכלל.

9.         שני התנאים המצטברים ההכרחיים להפעלת שקול דעתו של בית המשפט, הוגדרו בהלכת כתב:

א.      ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.