פסק-דין בתיק עפ 1284/06

כב' השופט זיאד הווארי - אב"ד:

1.         המערער הורשע בבית משפט קמא לאחר ניהול הוכחות בעבירה של איסור פעולות באתר עתיקות - עבירה לפי סעיף 29 (4) + 37 (א) (ב) לחוק העתיקות התשל"ח - 1978 (להלן: "חוק העתיקות").

2.         בכתב האישום בו הורשע המערער נטען, כי במועדים הרלוונטיים לכתב אישום זה, עסק המערער בביצוע הובלות ועבודות עפר, בין היתר, באזור אתר "תל אל ואויאת" אשר בקריית שמונה. "תל אל ואויאת" הינו אתר עתיקות מוכרז (להלן: "האתר") עפ"י חוק העתיקות. עובר לתאריך 20/03/01 פירק המערער באמצעות כלי מכני, כמות רבה של אבנים עתיקות (להלן: "העתיקות") ממקומן באתר. המערער פינה את העתיקות למקום הנמצא סמוך לאתר. המערער ביצע את המתואר לעיל תוך שהוא גורם נזק רב לעתיקות באתר. בתאריך 20/03/01 מכר המערער את העתיקות באמצעות תאופיק חסאן למחמוד יזבק - קבלן עבודות פילוס ופיתוח, תמורת סכום של 15,210 ש"ח. במעשיו המתוארים לעיל, פגע המערער בעתיקה או באתר עתיקות או השחית פניהם בכל צורה שהיא, כן פירק המערער עתיקות מאתר עתיקות מוכרז עפ"י חוק, וזאת ללא אישור בכתב מאת מנהל רשות העתיקות כמשמעותה בחוק הנ"ל.

3.         לאחר שבית משפט קמא שמע ראיות בתיק, נתן הכרעת דין מנומקת ומפורטת על פיה הרשיע את המערער בעבירה המיוחסת, וגזר עליו עונש של מאסר על תנאי למשך 6 חודשים שלא ישא בעונש זה אלא אם כן יעבור תוך תקופה של 3 שנים מיום מתן גזר הדין על חוק העתיקות. בנוסף הטיל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר, בנוסף הורה על תשלום הקנס ב- 12 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 01/08/06 ואילך.

4.         המערער מיקד את ערעורו בשאלה אחת ויחידה והינה, אם פינוי אבני העתיקות מהאתר היה בהיתר אם לאו.

            בהודעת הערעור טען המערער, כי במועד בו העיד עד ההגנה מר אפי לבנת, אמור היה להציג את ההיתר הנ"ל, אולם בהיסח דעת ובתום לב לא תייק ההיתר הנ"ל בקלסר עמו התייצב העד בפני בית המשפט, ורק בדיעבד ולאחר הכרעת הדין גילה קיומו בקלסר מסמכים אחר, לכן הוא עותר להתיר לו להציג את ההיתר.

5.         בדיון שהתקיים בפנינו ביום 14/11/06 ביקש ב"כ המערער לתת לו אורכה נוספת לצורך הצגת ההיתר המבוקש, ומבוקשו ניתן לו.

6.         בדיון שהתקיים בפנינו ביום 26/12/06 הציג ב"כ המערער בפני ב"כ המשיבה (נספח י' לסיכומי המערער) מסמך שכותרתו "אישור לביצוע עבודות עפר" שהוצא ע"י עיריית קרית שמונה, ועניינו היתר לביצוע חפירות במסגרת עבודות פיתוח כבישים מס' 1 + 5 בא.ת. צפוני.

כבר עתה אקדים ואומר כי אישור זה ניתן ע"י עיריית קרית שמונה ומהנדס עיריית קרית שמונה החתום על המסמך, אינו מוסמך במסגרת תפקידו ליתן אישור לפירוק אבני עתיקות ממקומן. הסמכות הבלעדית על פי חוק העתיקות נתונה למנהל רשות העתיקות (ראה סעיף 1 לחוק העתיקות).

7.         בישיבה מיום 26/12/06 ועל פי בקשת הצדדים, הורנו להם להגיש סיכומים בשאלה הנ"ל, ואף התרנו לב"כ המערער לצרף לסיכומיו מסמכים רלוונטיים. ב"כ המערער הגיש סיכומיו עם מסמכים, ואילו ב"כ המשיבה הגישה תגובה.

8.         בסיכומיו הכתובים, העלה ב"כ המערער מספר טענות:

            הטענה הראשונה הייתה, כי הוא הועסק באתר ע"י חברת "קל בניין", וזו הייתה אחראית להוצאת ההיתרים הרלוונטיים, לרבות היתר מרשות העתיקות. לתמיכה בטענה זו צירף את מסמך המסומן נספח א'. מסמך זה התייחסתי אליו בסעיף 6 דלעיל, ואינני רואה כל מקום לחזור על הדברים, די לומר כי מסמך זה לא ניתן על ידי רשות העתיקות, ואינו עונה על הגדרת היתר שניתן על פי חוק העתיקות.

            טענתו השניה של המערער כי הוא הועסק כקבלן משנה ע"י חברת "קל בניין" ועבד על פי הוראותיה כאשר בכל שלב משלבי העבודה ובהתאם להוראות רשות העתיקות נכח באופן קבוע ובצמוד מפקח מטעם רשות העתיקות שהשגיח על עבודות המערער וכל פעולת חפירה או פינוי לא יכולה להעשות ללא אישור המפקח מטעם רשות העתיקות.

            המערער העלה טענה זו במהלך עדותו בפני בית משפט קמא. בית משפט קמא קבע במסגרת הכרעת הדין, כי המערער לא העלה טענה זו בחקירתו במשטרה, וכי טענה זו הועלתה לראשונה רק במסגרת הדיון. בית משפט קמא התייחס להודעת המערער במשטרה (ראה ת/6) וקבע כי מייד לאחר שהודה המערער בפינוי העתיקות מן האתר, ולשאלת החוקר מי אישר לו לפנות את האבנים מהאתר, השיב המערער כי לא יודע ומאיפה הוא זוכר. בית משפט קמא הוסיף כי המערער אף נשאל במהלך חקירתו הנגדית ע"י ב"כ המשיבה, מדוע לא טען כי ביצע את העבודות באישור כבר בעת חקירתו במשטרה והמערער השיב: "יכול להיות שאני לא הבנתי אותו...". בית משפט קמא בהכרעת הדין, דחה טענה זו, תוך קביעה כי המדובר בטענה מהותית והיה על המערער להעלותה בשלב ראשון של החקירה. הוסיף כי המערער נחקר מספר פעמים וניתנו לו די הזדמנויות להעלות טענה זו, אך מטעמים השמורים עימו נמנע המערער מלהעלותה (עמ' 11 להכרעת הדין). עם זאת, בית משפט קמא מצא לנכון לדון בטענה זו לגופו של עניין. במהלך ניתוח ראיות הצדדים, אימץ בית משפט קמא את עדות עד תביעה מס' 1 מר יוסף משה - ראש מדור מניעת שוד עתיקות מטעם רשות העתיקות בצפון מזה 16 שנה - אשר העיד כי: "במקרה הזה בבדיקה שערכתי ברשות העתיקות, לא ניתן שום אישור לנאשם או למישהו אחר שעבד באתר שהיה קשור לאתר או לא היה קשור לאתר לקחת אבנים מאתר ספציפי זה, להפך, נדרשו (עיריית ק. שמונה) לא לפגוע באתר כיוון שהיינו צריכים לבצע שם עוד עונת חפירה" (עמ' 12 להכרעת הדין שורות 5 - 1). בהתייחסותו לגרסת המערער אשר טען כי מנהל העבודה מטעם חב' "קל בניין" מר משה אלמקייס הוא אשר הנחה אותו בעבודתו באתר. לאחר שבית משפט קמא עימת את גרסת אלמקייס מול גרסת המערער, הגיע למסקנה כי אף לשיטתו של המערער הוא ביצע עבודות באתר ללא ידיעתו של מר אלמקייס (עמ' 11, 12, 13 להכרעת הדין).

            הנני שותף לקביעותיו של בית משפט קמא אשר מושתתות על חומר הראיות שהונח בפניו, ואינני רואה כל מקום להתערב בהן. אוסיף עוד, כי סעיף 29 (א) (4) לחוק העתיקות קובע, כי לצורך פירוק אבנים עתיקות, מחייב הוצאת אישור בכתב מאת מנהל רשות העתיקות, לכן גם בשל נימוק זה דינה של טענת המערער כי נוכחות מפקח מטעם רשות העתיקות באתר, אין בה כדי לשחרר את המערער מהחובה לקבל אישור בכתב מאת מנהל רשות העתיקות.

            ב"כ המערער המשיך וטען כי האחראי לקבלתם והוצאתם של כל ההיתרים, האישורים וההנחיות הייתה חב' "קל בניין". לתמיכה בטענתו, הפנה ב"כ המערער להתכתבויות שהיו בינו ובין חב' "קל בניין", וכן למכתבים שנתקבלו מאת רשות העתיקות (ראה נספחים ב - ה לסיכומי המערער).

            באשר להתכתבויות בין ב"כ המערער לבין חב' "קל בניין", מכתבים אלה אינם רלוונטיים לענייננו.

            באשר למכתב של מהנדס עיריית קרית שמונה (נספח ג' לסיכומי המערער), מכתב זה מתייחס להיתר שקיבלה חברת "קל בניין" מעיריית קרית שמונה לביצוע חפירות. באותו מכתב נאמר במפורש, כי על הקבלן (חב' קל בניין) לקבל אישורי חפירה מכל הגורמים הנוגעים בדבר, לרבות רשות העתיקות. אין צורך להאריך בדברים שמכתב זה אינו מהווה אישור מרשות העתיקות.

            באשר למכתב (נספח ד') מיום 16/12/99 שניתן ע"י ד"ר צבי גל ארכיאולוג מרחב הצפון, מכתב זה מגביל ביצוע עבודות חפירות עד לקו הגדר לאורך תעלת הניקוז, ואין לחצות קו זה מזרחה. אף מכתב זה אין אין בו כדי לסייע למערער. ראשית כל מכתב זה לא הוצא ע"י מנהל רשות העתיקות. זאת ועוד, גם לגופו של עניין, אישור זה לא כלל פירוקן של אבני עתיקות והעברתן למקום אחר.