פסק-דין בתיק עפ 1235/07

1.         בתאריך 22/11/04 הוגש נגד המערער כתב אישום לביהמ"ש השלום בנצרת, ובו נטען כי בתאריך 23/11/00 החזיק המערער בביתו בנצרת עילית נשק ותחמושת שלא כדין לפי המפורט להלן:

            א.         תת- מקלע "פורט סעיד", תוצרת מצרים.

ב.         6 כדורי תחמושת בקטרים שונים (9 מ"מ, 0.22 מ"מ, 5.56 מ"מ ו- 7.62 מ"מ).

            ג.          פתיל השהייה עם שני נפצים חשמליים.

2.         לאחר שנתקבל בעניינו של המערער תסקיר מבחן, הודה והורשע בעבירות הבאות:

א.         עבירות בנשק - עבירה לפי סעיף 144 א' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

ב.         עבירות בנשק - עבירה לפי סעיף 144 א' לחוק.

3.         לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, הרשיע ביהמ"ש קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו, והטיל עליו עונש של קנס בסך - 2,500 ש"ח, מאסר על תנאי לתקופה של ששה חודשים, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים, לא יעבור המערער ויורשע באחת מהעבירות בהן הורשע באותו תיק.

4.         בערעור שלפנינו, מלין המערער על עצם הרשעתו בדין. ב"כ המערער פירט בהרחבה את נסיבותיו האישיות של המערער, אשר כללו העדר עבר פלילי מכל סוג שהוא, על אף היותו בן 38 שנים. המערער התנדב לשורות המשטרה ותרם רבות מזמנו לשמירה על בטחון הציבור. בנוסף הפנה לנסיבות ביצוע העבירות, ולטענתו כלי הנשק שהחזיק בהם ישנים, בלתי שמישים, ובחלקם העלו חלודה. המערער החזיק בכלי נשק אלה בנסיבות תמימות ללא כל כוונה עבריינית. מעבר לכך, הפנה ב"כ המערער לתסקיר של שירות המבחן, בו המערער קיבל אחריות מלאה לביצוע העבירה, והדגיש את העובדה כי תסקיר המבחן המליץ שלא להרשיע את המערער בדין, תוך ציון כי הרשעתו בדין של המערער עשויה לפגוע באפשרויות תעסוקה עתידיות בעיקר נוכח קשייו למצוא מקום תעסוקה יציב בשלושת השנים האחרונות. לדידו של ב"כ המערער, שני התנאים אשר נקבעו בע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 (להלן: "הלכת כתב"), התקיימו בענייננו, הוא סבור כי הרשעתו בדין של המערער הינה צעד מרחיק לכת, אינו משרת את האינטרס הציבורי ועלול לפגוע פגיעה חמורה בשיקומו של המערער.

            מנגד, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הערעור, הפנתה לחומרת העבירות שהורשע בהן המערער. לשיטתה, שני התנאים המצטברים שנקבעו בהלכת כתב, לא התקיימו בענייננו, מאחר ולא הוכח שהרשעה בדין תגרום למערער נזק וודאי, כאשר החל משנת 2004 המערער לא עובד בעבודה מסודרת. בנוסף, סוג העבירה שהינה עבירות בנשק, לא מאפשר הימנעות מהרשעה, ולעניין זה הפנתה ב"כ המשיבה לפסיקה של ביהמ"ש העליון לפיה בעבירות כאלה, מטילים על הנאשמים מאסרים בפועל.

5.         בהכרעת דינו קבע ביהמ"ש קמא כי לא הוכח בפניו קיומו של התנאי הראשון בהלכת כתב, ואף לא הוכח כי ההרשעה תפגע בשיקומו של המערער, בנוסף קבע כי התנאי השני של הלכת כתב לא התקיים בעניינו של המערער, מאחר והמדובר בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, החזקת נשקים על ידי אזרחים טומנת בחובה סיכונים שיכולים להשתכלל במקרים של רשלנות, וכן סיכונים שמא נשקים אלה יגיעו לידי עבריינים, סוג עבירות אלה אינו מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על הרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים.

            נוכח האמור, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה כי יש להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות.

6.         אכן צודק ביהמ"ש קמא, כי הלכה היא שהאינטרס הציבורי מחייב, כי מי שנמצא אשם בדין, יורשע בעבירות שיוחסו לו, זה הוא הכלל והסמכות הנתונה לביהמ"ש להימנע מהרשעה למקרים מיוחדים ויוצאים דופן: "שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק" (ע"פ 2796/03 ברטי ביבס נ. מ"י, תק-על 2004 (3), 16, עמ' 23).

            השיקולים שבאינטרס הציבורי שמים דגש על חומרת העבירה ונסיבותיה, ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. "הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידאלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (הלכת כתב הנ"ל).

            בעקבות הלכת כתב: "הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל."

            בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים הכרוכים בשמירה על האינטרס הציבורי, משמע, מיצוי ההליך הפלילי בכדי להשיג הרתעה, אכיפה ושוויונית, אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, בכללן, טיב העבירה, חומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה.

            בנוגע לנאשמים בגירים, על פי רוב, גובר השיקול הציבורי. סטיה הימנו תעשה רק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה.

            עבירות בנשק אכן טמון בהן סיכון לחיי אדם, ובדרך כלל הן מסוג העבירות שבהן האינטרס הציבורי מחייב הרשעה כדי להרתיע את הציבור מפני התוצאות הקשות העלולות לנבוע מביצוען (ראה רע"פ 1666/05, יאיר סטבסקי נ. מ"י, תק-על 2005 (1), 3871, עמ' 3873, וכן ע"פ 9714/04 גמליאל זאבי נ. מ"י תק- על 2006 (1), 1078, עמ' 1079).

            יחד עם זאת, אנו סבורים כי בענייננו המדובר בנסיבות חריגות ביותר, אשר מצדיקות הימנעות מהרשעה. המדובר בנשק ובתחמושת ישנים אשר היו תלויים על הקיר, בחלקם כלל לא שמישים, והמערער החזיק בנשק כשהוא מפורק, וזאת מתקופת שירותו הצבאי הסדיר, וכתחביב ומוצג נוי בלבד. לא נעשה בנשק או בתחמושת כל שימוש, והתמונה מצטיירת שהמדובר בהחזקה תמימה, שאינה מתאפיינת בהתנהגות עבריינית כלשהי. העבירות בוצעו משנת 2000 וכתב האישום הוגש בשנת 2004, כך שחלוף הזמן כשלעצמו יש בו כדי עינוי דין למערער. סבורים אנו כי בנסיבות חריגות אלה, האינטרס הציבורי לא ייפגע אם לא יורשע המערער בדין. זאת ועוד, המערער כיום בן 38, גרוש ומטופל בשני ילדים קטינים ומשלם מזונות לילדיו, מחוסר עבר פלילי, והתנהגותו בעבר מלמדת על התנהגות נורמטיבית לחלוטין, כאשר בעבר הוא התנדב לשירות המשטרה ותרם רבות למיגור הפשע באיזור מגוריו. על פי האמור בתסקיר של שירות המבחן, המערער לקח אחריות מלאה לביצוע העבירות, והתרשמות שירות המבחן כי הרשעתו בדין עשויה לפגוע באפשרויות תעסוקה עתידיות.