פסק-דין בתיק עפ 1201/05

כב' השופט אברהם אברהם:

1.         המשיבים הובאו לדין בפני בית משפט השלום בקצרין בשל צידה שלא כדין. סיפור המעשה סופר בסעיף 1 של פרק העובדות לכתב האישום (לצד עובדות רקע בסעיפים שבאו אחר כך בכתב האישום), וכך נאמר בו:

'בתאריך 22/10/03 סמוך לשעה 02:00, באזור קיבוץ מיצר, ברמת הגולן, עסקו הנאשמים בציד דורבנים באמצעות מקל סכין ופנס.'

2.         בשל אירוע זה הואשמו המשיבים בארבע העבירות הבאות:

א. ציד חיית בר מוגנת (ס' 2 ו-14(ב) לחוק הגנת חיית הבר, תשט"ו-1955, להלן - 'החוק');

ב. ציד ללא רשיון ציד (ס' 2 ו-14(ב) לחוק);

ג. ציד באזור אסור (תקנה 1 לתקנות להגנת חיית הבר (אזורים אסורים), התשל"א-1971 - (להלן - 'התקנות') וסעיף 14(א) לחוק);

ד. ציד בלילה (תקנה 5(א) לתקנות וס' 14(א) לחוק).

3.         המשיבים כפרו, בפני שופטת השלום, בעבירות שיוחסו להם. הם טענו, כי יצאו לבלות ברמת הגולן, בילוי שבסופו טעו בדרכם והגיעו לקיבוץ מצר, שאז נעצרו בידי המשטרה. אלא שבפני עדי התביעה התוודו המשיבים, בשעת מעשה, כי אמנם הגיעו למקום בכדי לצוד דורבנים. והשופטת קמא אמנם ביכרה את עדותם של עדי התביעה על פני זו של המשיבים, קבעה כי הם הגיעו למקום מתוך כוונה לצוד, ודחתה את גירסתם לפיה נקלעו למקום בטעות, לאחר בילוי תמים ברמת הגולן. יתר על כן, בהודעתו במשטרה (ת/1) סיפר המשיב 1, כי הוא וחבריו הגיעו למקום על מנת לצוד דורבנים; השלושה חברו יחדיו בצומת מגדל, הצטיידו במקל ארוך ובפנס הצריכים לשם צידת דרבנים, כמו גם בסכין, שמו פעמיהם לעבר שמורת נחל מצר, ועם שהגיעו לשערי הקיבוץ הם נתקלו ב[סגן] רב"ש הקיבוץ, ונעצרו בידי המשטרה. הודעה זו של המשיב 1 עדיפה היתה בעיני השופטת קמא על פני עדותו בבית המשפט, ולכן עשתה שימוש בהוראת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1977 וקבעה ממצא על פיה.

4.         סיכומם של דברים, השופטת קמא קבעה, כי המשיבים הגיעו למקום מתוך כוונה לצוד דורבנים, כשהם מצוידים בכלים הצריכים לשם הצידה. אלא שמעבר לכוונה זו הם לא הספיקו לעשות דבר, כלומר לא עלה בידיהם לממש את כוונתם, בשל כך שנתפסו מבעוד מועד. בהוכחתה של כוונה בלבד אין די, באשר אין עונשין על כוונה שבלב, כך השופטת קמא.

5.         על הכרעת הדין המזכה השיגה המערערת בערעורה שבפנינו, ובו היא הפליגה בניתוח עבירת הצידה, כשהיא מבקשת לשכנע, כי המחוקק ראה להגדיר אותה באופן רחב במיוחד, על מנת ללכוד בתוכה לא רק מי שפגע ממש בחיה, כי אם כל מי שעשה מעשה כלשהו מתוך כוונה לפגוע בה (בשלומה, חירותה וגו').

            לחילופין טוענת המערערת, כי גם אם אין לראות במעשיהם של המשיבים משום עבירה מושלמת, יש להרשיעם בנסיון לעבור את העבירה, על שום שמעשיהם חרגו מתחום ההכנה ו'חדרו' אל עבר המתחם של ביצוע המעשה גופו.

6.         המשיבים מבקשים להותיר את זיכויים על כנו.

7.         סעיף 2 לחוק קובע:

איסור צידה

לא יצוד אדם ציד או חית בר מוגנת, אלא ברשיון ציד...

סעיף 1 לחוק מגדיר:

"צידה" - לרבות עשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחייה, בשלומה או בחירותה של חיית בר, או להדריך את מנוחתה או לסכן את התפתחותן הטבעית של ביציה או של כל תולדה אחרת שלה.

            סעיף 2 קובע, איפוא, את האיסור לצוד, בעוד סעיף 1 מגדיר צידה מהי. הוא נוקט לשון 'לרבות', ואחריה באות התיבות 'עשיית מעשה מתוך כוונה' וגו'. הגדרה זו היא אכן הגדרה רחבה מאין כמותה, וממנה מבקשת המערערת להיבנות בערעורה.