פסק-דין בתיק עפ 1184/05

כב' השופטת אסתר הלמן:

ביום 6.3.02, במסגרת ת.פ 2681/00 (בית משפט השלום בית שאן) נגזר דינה של המערערת והיא צוותה, בין היתר, להרוס מבנה בשטח של כ - 150 מ"ר (בקומה ג') שבנתה ללא היתר בניה.

משלא מילאה המתלוננת אחר צו זה בתקופה שהוקצבה לשם כך, הוגש נגדה כתב אישום בת.פ. 20180/04 (בית שאן) בגין אי קיום צו בית המשפט, עבירה לפי סעיפים 205 ו - 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965.

המערערת הורשעה בעבירה זו, על פי הודאתה, והיא נידונה למאסר על תנאי של 4 חודשים, קנס כספי של 6,000 ש"ח וחוייבה לחתום על התחייבות להמנע מביצוע עבירה בסך 25,000 ש"ח.

עוד במסגרת גזר הדין הפעיל בית המשפט התחייבות בסך 6,000 ש"ח, עליה חויבה המערערת לחתום במסגרת ת.פ. 2681/00.

בערעור זה משיגה בפנינו המערערת על חומרת העונש.

לטענתה, החמיר עימה בית המשפט יתר על המידה, ולא התחשב בגילה המתקדם, מצבה הכלכלי ועברה, ובכך שהיא איננה נהנית מן הבניה.

עוד טענה המערערת כנימוקים המצדיקים הקלה בעונשה כי אין בבניה כל סיכון בטיחותי, וכי העיכוב בקבלת ההיתר, הינו תוצאת סירובו של שכן וזאת חרף נסיונותיה לסיים את העניין בדרכי נועם.

כעולה מגזר הדין, בנית המבנה התגלתה עוד בשנת 2000, ולמערערת ניתנה שהות ארוכה של 12 חודשים לתקן את המעוות, על ידי הריסת המבנה או הסדרת הרישוי.

העונש שהוטל על המערערת, בגין אי קיום צו בית המשפט, הינו הולם ותואם את נסיבותיו של העניין, כפי שפורטו בהרחבה בגזר הדין, אשר במסגרתו ניתן משקל ראוי לטיעוני המערערת ולנסיבותיה האישיות.

באשר להפעלת ההתחייבות שהוטלה עליה בת.פ 2681/00, טוענת המערערת כי נבצר היה מבית המשפט להורות על חילוט ההתחייבות מבלי שזו הוצגה בפניו, וכי החלטתו בעניין זה הינה מוטעית.

סעיף 76 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע כי משהורשע אדם בעבירה שהתחייב לפי סעיף 72 להימנע ממנה, ולא שילם סכום ההתחייבות, יהא דינו של סכום זה, לענין גבייתו מן המורשע ולענין מאסר במקום תשלום, כאילו היה קנס שהטיל בית המשפט שציווה על מתן ההתחייבות.

לכאורה, מופעלת ההתחייבות במצוות המחוקק כפועל יוצא מכך שאדם חתם עליה על פי גזר דין שחייבו לעשות כן, ומשהתמלאו התנאים להפעלתה, על ידי כך שהוא הורשע בעבירה ממנה התחייב להימנע.

קביעתו של בית המשפט, ככל שהיא נדרשת, בדבר חיובו של נאשם בסכום ההתחייבות  יכולה להעשות רק לאחר שיוכח בפניו כי נחתמה ההתחייבות, על ידי הצגת ההתחייבות או העתקה בפני בית המשפט, וכי הנאשם היפר אותה.

לעניין זה לא ניתן להסתפק בהצגת גזר הדין אשר חייב את הנאשם לחתום על ההתחייבות.

בפני בית המשפט לא הוצגה ההתחייבות בטרם חייב את המערערת לשלם את סכומה. עם זאת, על פי החלטתו צורפה מאוחר יותר ההתחייבות שנחתמה על ידי המערערת בעקבות גזר הדין שהוטל עליה בת.פ. 2681/00 וברור כי לא נגרם לה עוות דין.

סיכומו של דבר, אני סבורה כי אין עילה להתערבותינו בגזר דינה של הערכאה דלמטה, משנמצא כי העונש שהוטל על המערערת ראוי והולם את חומרת העבירה, מאזן כנדרש בין האנטרס הציבורי ונסיבותיה האישיות של המערערת ואינו חורג מרמת הענישה הנהוגה, ועל כן הייתי מציעה לדחות את הערעור ולהותיר את גזר הדין על כנו.

                                                                                                  אסתר הלמן, שופטת

כב' השופטת  דינה מויאל:

מסכימה.