פסק-דין בתיק עפ 1181/07

כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי:

בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט השלום בנצרת, כב' הנשיא כתילי מיום 22/3/07 ועל גזר הדין אשר הוטל בתיק ביום 6/5/07, בתיק ת.פ. 3783/05.

כנגד המערער הוגש כתב אישום שייחס לו עבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה, עבירה לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין, התשל"ז.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 3/5/05, סמוך לשעה 9.00 בקיבוץ משמר העמק, "הנאשם נהג בדרך רשלנית שיש בה לגרום חבלה לאדם, בכך שלא נקט זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בכלב שבהחזקתו, והכלב תקף את המתלונן וגרם לו לחבלה.....".

בית משפט קמא לאחר שמיעת הוכחות הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו.

יאמר מיד, כי העובדות המתוארות בכתב האישום למעשה אינן מתארות מהו המעשה הרשלני הספציפי שיוחס למערער, מעבר לאמירות הכלליות כמפורט לעיל,  אך אין מחלוקת על העובדות הבאות:

ילדי הגן אליו הולכת גם בתו של המערער, יצאו לטיול בשטחי הקיבוץ כשהם מלווים בשתי מטפלות.

אחת המטפלות היתה מחליפה, הסייעת ענת רוזנברג, (היא גם זו שהעידה בבית המשפט והשניה, עליה ספרה ענת בעדותה,  לא העידה).

המערער איחר להביא את בתו לגן באותו יום, ועל כן יצא עם רכבו לאתר את הילדים על מנת לצרף את בתו לקבוצה.

אין מחלוקת כי המערער הגיע למקום הנ"ל, כאשר בארגז הפתוח של הטנדר נמצא כלבו כשהוא קשור, ועצר בקרבת קבוצת הילדים המלווים במטפלות. זמן קצר לאחר מכן, כאשר המערער עוד במקום, אחד מילדי הגן, נראה פצוע בשפתיו, כשאיש לא ראה כיצד נפצע.

התביעה טוענת שהדבר ארע מנשיכת כלבו של המערער והמערער מכחיש זאת.

הכרעת דינו של בית משפט קמא התמקדה ברובה בשאלה האם הקטין אכן ננשך על ידי כלבו של המערער או לא.

בהקשר זה יצויין כי שאלת הנזק אינה יסוד מיסודות העבירה. בסעיף 12 להכרעת הדין, מציין השופט קמא כי לאחר שמיעת העדויות הצטיירה בפניו תמונה ממנה עולה " מעבר לכל ספק סביר, כי הקטין ננשך על ידי הכלב", כך הוא מקבל את עדותה של הסייעת כמלמדת על הנשיכה, וכך את עדותה של אמו של הקטין שלא נכחה באירוע כמלמדת על התנהגות המערער ואשתו לאחר הארוע. כמו כן הוא מקבל את עדות הרופא שהעיד כי הפצע שמצא כאשר טיפל בילד "מתאים" לנשיכת כלב.

לאחר מכן בסעיף 16 לפסק הדין מציין השופט קמא כי " הנאשם מצידו לא הצליח לעורר בי ספק אודות גורם הפגיעה בקטין", מכאן קבע כב' השופט קמא בסעיף 17 להכרעת הדין כי התביעה הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר.

כב' השופט קמא נדרש לשאלת נקיטת אמצעי הזהירות מפני הסכנה הכרוכה בהחזקה בכלב, בסעיף 18 להכרעת הדין, והוא מציין - " אמנם הכלב היה קשור, אך אין די בעצם קשירתו באותה צורה. דא עקא, הנאשם ידע שהוא מגיע למקום ששוהה בו קבוצה של ילדים רכים, דבר אשר מקים חובת זהירות מוגברת היות ולא מדובר בבוגרים שיודעים להעריך את הסכנה הטמונה בחיה, הוא גם הבחין בקטין "רץ" לעבר הכלב ולא מנע אותו ולא טרח לעשות מאומה".

ראשית יש לבחון מה הן יסודותיה של העבירה המנויה בסעיף 338 (6) לחוק העונשין -

בעניין ע"פ 385/89 אמנון אבנת נ' מדינת ישראל, פסקי דין כרך מ"ו, תשנ"ב/ תשנ"ג 1992, עמד בית המשפט העליון על משמעותו של הסעיף (להלן: "פרשת אבנת"). פסה"ד ניתן עוד בטרם תיקון 39, על כך אעמוד בהמשך.

בפרשת אבנת נקבע על ידי בית המשפט העליון כי העבירה בסעיף זה אינה דורשת התקיימותו של "נזק"; די במעשיו של בעל הכלב בעצם יצירת הסיכון כדי להכריע את דינו. לתוצאות התנהגות כלבו אין חשיבות.

הוא מצטט את ההלכה שקבעה זאת: " רשלנות  כזאת אדם נענש עליה, אף שאין בינה ולא כלום בין תוצאות של נזק ממש" ( ע"פ 35/52 [7] בעמ' 85).

וממשיך כב' השופט לוין ואומר: