פסק-דין בתיק עפ 1159/07

המערערים הורשעו בבית משפט השלום בבית שאן (ת.פ. 570/04), בעבירות על חוק התכנון והבניה, שעניינן בניית מבנה מגורים, בעל שתי קומות, בשטח כולל של 748 מ"ר, על קרקע חקלאית, ללא היתר כדין ושימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות הדין.

בית המשפט קמא (כב' ס. הנשיא, השופטת ע. מרדכי), הטיל על המערערים קנס בסך 45,000 ש"ח, וחייבם לחתום על התחייבות להמנע מביצוע עבירה בסך 70,000 ש"ח. בנוסף, ניתן צו הריסה למבנה שיבוצע תוך 10 חודשים, אלא אם כן יהא בידי המערערים היתר כדין, ונקבע כי צו ההפסקה השיפוטי שניתן יעמוד בתוקפו כל עוד אין בידי המערערים היתר כדין.

בפנינו צמצם ב"כ המערערים את הערעור לחומרת גזר הדין, וביקש להתערב בגובה הקנס שהוטל על המערערים והתקופה שנקבעה להריסת המבנה.

ב"כ המערערים הדגיש את נסיבותיהם האישיות של המערערים, גילם הצעיר, וטען כי אין באפשרותם לעמוד בתשלום הקנס.

עוד לטענת המערערים, בית המשפט קמא החמיר עמם יתר על המידה, והם מבקשים להשוות את עונשיהם לעונשים שהוטלו על הנאשמים בת.פ. 569/04, שנסיבותיו, לפי הנטען, דומות.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור על גזר הדין, ההולם, לגישתו, את נסיבות ביצוע העבירה, גודלו של המבנה והקמתו על קרקע חקלאית.

עוד ביקש לאבחן בין המקרה שלפנינו לזה שנדון בת.פ. 569/04, שם הודו הנאשמים בשלב מוקדם של ההליך בביצוע העבירות, חסכו מזמנו היקר של בית המשפט, והפסיקו מיד את עבודות הבניה, בעוד שהמערערים כאן לא חסכו מזמנו של בית המשפט, וכאשר נתבקשו להפסיק את עבודות הבניה, הם האיצו אותן. לראיה, הפנה ב"כ המשיבה למצב הבניה בעת שנתגלתה ע"י הפקח, ולמצבה כיום, לאחר העבודות המואצות שנערכו ע"י המערערים.

לאחר ששקלנו טיעוני הצדדים, שוכנענו כי דין הערעור להדחות.

המערערים בנו מבנה בגודל של 748 מ"ר על קרקע שיעודה חקלאי. תחילת הבניה נתגלתה ע"י מפקח מטעם הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ביום 17/12/03, ובמעמד זה נמסרה להם התראה.

כפי העולה מגזר הדין ומתוך המוצגים שהובאו בפני בית המשפט קמא, המערערים האיצו את תהליכי הבניה לאחר קבלת ההתראה.

בית המשפט קמא נתן משקל ראוי בגזר הדין לחומרת העבירה שבוצעה על ידי המערערים ולקושי לאכוף את חוקי התכנון והבניה. לכך יש להוסיף את הפגיעה בתכנון הכולל והסביבתי, שעה שמדובר בבניה על קרקע חקלאית, ואת הצורך למגר נסיונות ליצור עובדות מוגמרות בשטח.

בית המשפט קמא ציין בצדק כי המערערים לא הצביעו על נסיבות אישיות חריגות המצדיקות התחשבות מיוחדת.

טענות המערערים בנוגע למצבם הכלכלי הדחוק, קשה לשומען, כאשר מדובר בבניה מסיבית, עתירת השקעה.

באשר לגזר הדין שניתן בת.פ. 569/04 (שלום בית שאן), כל ענין ונסיבותיו.

בית המשפט מצא לנכון באותו מקרה שלא למצות את דין עם הנאשמות, וזאת מאחר והשכילו להפסיק את עבודות הבניה לאחר הקמת השלד, חסכו מזמנו של בית המשפט, הודו בביצוע העבירות, והוכח להנחת דעתו של בית המשפט כי יש סיכוי להכשרת המבנה.

המערערים כאן לא היו זכאים להנות מן ההקלה השמורה למי שחוסך מזמנו של בית המשפט, ולא השכילו לפעול בזמן להפסקת עבודות הבניה, ולכן לא ניתן לגזור עונשיהם באורח שווה.

הקנס שהוטל על המערערים איננו חמור בנסיבות הענין, ובית המשפט קמא אף התחשב והקל עימם, לאור השתלשלות העניינים ותפקידה של הועדה המקומית לתכנון ובניה, כמבואר בגזר הדין.

כך גם לא מצאנו כל עילה להתערב בתקופה שנקבעה להריסת המבנה.

הבניה נתגלתה ב - 12/03, גזר הדין ניתן ביום 16/04/07, דהיינו, קרוב לשלוש שנים וחצי לאחר מכן, ובמסגרתו ניתנה למערערים ארכה של 10 חודשים נוספים לביצוע צו ההריסה, אלא אם כן יהא בידם היתר כדין.