פסק-דין בתיק עפ 1085/07

כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי :

בפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית משפט השלום בנצרת בשבתו בעפולה (כב' ס. הנשיא השופט יוסף בן חמו), בש 5904/04, מיום 20.2.07, אשר לפיה חויבה מדינת ישראל לשלם למשיב הוצאות הגנה בסך כולל של 7,316 ש"ח.

המערערת בע"פ 1085/07 הינה מדינת ישראל (להן : " המערערת ו/או המאשימה") והיא כאמור מערערת כנגד עצם חיובה לשלם למשיב, מר אריאל כהן (להלן: " המשיב") פיצוי כאמור, ואילו המשיב מערער בע"פ 1097/07 כנגד גובה הפיצוי.

ההליך בבית משפט קמא

כנגד המשיב הוגשו שני כתבי אישום (פ 4965/02 ו- 4144/02 שלום עפולה) אשר ייחסו לו עבירות של יריות באזור מגורים - עבירה על סעיף 340א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין"), תקיפת בת זוג - עבירה על סעיף 379+382(ב) לחוק העונשין ואיומים - עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין (מתייחס לאירוע מיום 25.11.01), והכל כלפי מי שהיתה אשתו באותה תקופה (להלן : " המתלוננת").

שני כתבי האישום אוחדו ונשמעו ביחד, כאשר לאחר שמיעת הראיות בתיק קבע בית משפט קמא כי יש לזכות את המשיב מהמיוחס לו ומתח ביקורת קשה כנגד התנהלות המאשימה בתיק.

לאור זאת הגיש המשיב בקשה לפצותו על פי סעיף 80  לחוק העונשין, כאשר המשיב ביקש כי הפיצוי יושת הן על המאשימה והן על המתלוננת.

בית משפט קמא דחה את בקשת המשיב לקבל פיצוי מאת המתלוננת , אולם קיבל את בקשתו בכל הנוגע לחיוב המדינה בפיצוי, וזאת בהתאם להוראות סעיף 80 לחוק העונשין.

בית משפט קמא ביסס את החלטתו לחייב את המדינה בפיצויים על החלופה השנייה של סעיף 80 לחוק העונשין - התקיימותן של "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי. אותן "נסיבות אחרות", שהצדיקו על פי פסק הדין קציבת פיצוי למשיב, היו הרושם שנוצר בליבו של בית משפט קמא לפיו התביעה פעלה ב"להיטות יתר" להביא להרשעתו של המשיב.

בית משפט קמא ביסס את אותה "להיטות יתר" על כמה נקודות: אי הגשת מלוא חומר הראיות להגנה, הופעת אותו תובע גם בתיק כנגד המשיב וגם בתיק פלילי שנפתח כנגד המתלוננת, ובקשת התביעה שלא להאמין לעדות הגנה מסויימות, שהן עדות תביעה בתיק שהוגש כנגד המתלוננת.

בגין האירוע מיום 25.11.01, הוגש כתב אישום גם כנגד המתלוננת כאן. נטען כלפיה כי לאחר שהמשיב איים ותקף את המתלוננת באותו היום, היא ניסתה לדרוס אותו ברכבה, ועל כן הואשמה בפציעה - עבירה לפי סעיף 334 לחוק העונשין.

טענות המערערת/מדינת ישראל

לשיטת המערערת שגה בית משפט קמא בקובעו תשלום פיצויים למשיב, שכן נסיבות המשפט שבסופו זוכה המשיב, אינן מקימות עילה לפיצוי על פי הקריטריונים שנקבעו לכך בפסיקה. המערערת טוענת כי שגה בית משפט קמא עת פירש את התנהלותה בפניו כ"להיטות יתר", וכי לא נפל פגם בהתנהגות התביעה עד כדי קציבת פיצויים בגינו, וכי בכל מקרה לנוכח כלל נסיבות הפרשה, קציבת הפיצויים במקרה זה מנוגדת לאינטרס הציבורי.

שגה בית משפט קמא משלא נתן משקל להגשת כתב אישום גם כנגד המתלוננת, ומשלא הסיק מכך כי התביעה הפעילה שיקול דעת זהיר ובלתי מוטה לטובת צד אחד.

המערערת מאשרת כי את שמיעת הראיות במשפטו של המשיב ניהל, מצד התביעה, התובע עו"ד רונן בן נעים, כאשר אותו תובע אכן הופיע מצד המאשימה גם באחת הישיבות במשפט בו המתלוננת היתה הנאשמת. אולם לטענתה הישיבה בתיק כנגד המתלוננת היתה טכנית בלבד (תזכורת ובקשת דחייה) בה ברור שהתובע לא נגע בחומר הראיות לגופו. יתר על כן, למען הזהירות ביקש התובע את הסכמתו של ב"כ המשיב לכך שיופיע בתיק כנגד המתלוננת, והסנגור הסכים לכך.

לטענת המערערת הופעת תובע בתיקים שהם לכאורה מנוגדים איננה כשלעצמה אסורה ואינה מהווה כל הפרת כלל משפטי או כלל מן הצדק, מה גם שבמקרה זה מדובר בהופעה טכנית בלבד, ולא היה מקום לחשש שמא יפעל התובע באופן מוטה באחד התיקים, ועל כן שגה בית משפט קמא עת נתן משקל לעניין זה.

כמו כן, אין כל פסול בכך שבפרשה אחת, שעניינה אלימות כנגד המתלוננת על ידי המשיב, ביקשה התביעה שלא לתת אמון בעדות ההגנה (אחיותיו של המשיב), ואילו בפרשה נפרדת שהתנהלה כנגד המתלוננת, מבקשת התביעה להסתמך על דברי עדות אלה כעדות תביעה. מעשה זה אינו מהווה "פעולה בלתי תקינה של הרשות" ושגה בית משפט קמא בכך שראה בפעולה שגרתית זו שיקול להענקת פיצויים.

שגה בית משפט קמא במשקל שנתן לכך שקלטת הוידאו שנתפסה בחקירה לא הועברה להגנה יחד עם יתר חומר החקירה. לטענת המאשימה הגם שהמוצג הועבר לידי ההגנה באיחור, הרי שהדבר לא נעשה בזדון ולא פגע בהגנתו של המשיב.

שגה בית משפט קמא עת פסק פיצויים בפרשה של אלימות במשפחה למרות שלא קבע שהמשיב נפל קורבן לעלילה, ואף קבע בנקודות מסוימות כי המשיב הינו בלתי מהימן.

המערערת מוסיפה וטוענת כי אין סבירות בהחלטת בית משפט קמא אשר פסק כי המשיב אינו זכאי לפיצויים מידי המתלוננת ואילו את הזרוע הציבורית, שהסתמכה על דברי המתלוננת מצא בית משפט קמא כאחראי לפעולה מעוולת. שכן מקום בו לא נמצאה עילת פיצוי כנגד המתלוננת - קל וחומר שאין להכביד לחינם על הכיס הציבורי.

טענות המשיב

ערעורו של המשיב מופנה כלפי גובה הפיצוי שנפסק לו בבית משפט קמא. לטענת המשיב הפיצוי שנקבע אינו משקף את הוצאותיו, על אף שאלה טרם שולמו. העובדה שהמשיב לא שילם עדיין את סכום החוב לעורך דינו אינה צריכה לעמוד לרעתו, שהרי עם גמר ההליכים ייאלץ המשיב לשלם את מלוא החוב לעורך דינו. לחילופין טוען המשיב כי היה מקום להכפיל את הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא לאור העובדה כי הוגשו נגדו שני כתבי אישום נפרדים.