פסק-דין בתיק עפ 1043/06

כב' השופטת הלמן אסתר:

1.         המערער הועמד לדין בבית משפט השלום בטבריה (ת.פ. 2322/05) בעבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; (להלן: " חוק העונשין"), והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

2. לאחר שמיעת הראיות, זיכה בית המשפט קמא (כב' השופט ד. פורת) את המערער מן העבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, הרשיעו בעבירה של תקיפת שוטר, וגזר עליו 14 חודשי מאסר, מהם 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור ולא יורשע על כל עבירת אלימות. כמו כן, נדון המערער לתשלום קנס בסך 1,000 ש"ח, פיצוי למתלוננת 2, אשקיר מרים, בסך 500 ש"ח ופיצוי למתלונן 3, זועבי עאטף, בסך 5,000 ש"ח.

3.         הערעור מכוון כנגד הכרעת הדין וכנגד גזר הדין שהוטל על המערער.

4.         הערעור על הכרעת הדין:

א.         אירועי כתב האישום התרחשו ביום 2.10.04, בשעה שהמערער נתבקש על ידי המתלוננים, שהם שוטר יחידת התנועה בנצרת, ושני מתנדבי משא"ז, שהיו עימו, להתלוות אליהם לתחנת המשטרה בטבריה, בעקבות עבירת תנועה שביצע ובהעדר מסמכים מזהים.

ב.         על פי כתב האישום, במהלך הנסיעה תקף המערער את המתנדבת שנהגה בניידת, בכך שבעט בה ברגלה ומשך אותה מחולצתה, ובנוסף, היכה באגרוף את מתנדב המשא"ז, פגע בעינו ושבר את משקפיו.

ג.          בפני בית המשפט קמא נשמעה עדותם של המתלוננים, עדי התביעה, והוא מצא להעדיפן על פני עדותו של המערער, לאחר שהתרשם ממהימנותם, לעומת עדותו הבלתי מהימנה של המערער.

המערער זוכה על ידי בתי המשפט דלמטה מעבירה של הפרעה לשוטר במלוי תפקידו, לאחר שנקבע כי כל מעשיו של המערער נכנסים לגדר העבירה של תקיפת שוטר, ואין מקום לפצל ולהרשיעו בעבירה נוספת.

ד.         המערער מבקש לקבוע כי בית המשפט קמא שגה בקביעת מהימנות העדים, כאשר הושפע השפעה ישירה ואסורה מעניינים שונים, קשורים לאישומים שהובאו בפניו.

טרונייתו מכוונת כלפי הערות בית המשפט קמא אשר צויינו בפרוטוקול, בטיעונים לעונש ובמסגרת גזר הדין, בנוגע לריח האלכוהול שנדף מהנאשם, כאשר אין לעניין זה ולא כלום עם הדיון שעמד בפניו.

עוד טוען ב"כ המערער כי בית המשפט קמא שגה כאשר סבר ש"סתירות", "אובדן זיכרון" ו"העדר רישומים רלוונטים" במזכרי המתלוננים, מהווים עניינים חסרי משמעות להערכת מהימנותם.

ב"כ המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא יחס חשיבות לעובדה שלא הוכחו כל עובדות כתב האישום, לרבות הטענה כי המתלוננת הותקפה על ידי כך שהמערער בעט בה, ובכך שהתעלם מכך שהמתלונן הודה כי הוא נשרט על יד עינו, רק תוך כדי שהמערער משך מפניו את המשקפיים.

ב"כ המערער סבור כי בגרסת המתלוננים יש אבסורד, בטענה לפיה המערער היכה על ראשו בדופן המכונית באמצעות ידיו והאזיקים, וכי לא ניתן משקל ראוי לכך שהמערער נכנס לניידת מרצונו.

ה.         המשיבה מבקשת לדחות את הערעור.

על פי תשובתה, התרשמותו של בית המשפט קמא מהתנהגותו של המערער במהלך הדיון, לא זו בלבד שהינה רלבנטית ביותר, אלא שהיא נתונה לו בלבד, כערכאה אשר דנה בהליך ההוכחות, ואין בית המשפט לערעור מתערב בהתרשמות זו, אלא במקרים נדירים. המשיבה מפנה ומסתמכת, בין היתר, על פסק הדין שניתן בע"פ 316/85.

עוד נטען, כי ככל שהערעור מכוון לתקוף קביעות במהימנות של בית המשפט קמא, ההלכה בעניין זה הינה ברורה. בית המשפט נתן אמון בגרסאות עדי התביעה, ואם יש סתירות ביניהן, הרי זה נובע מכך שמדובר באירוע דרמטי, אלים, שהתרחש בתוך דקות ספורות, ואך טבעי הוא כי במצב דברים זה יזכור כל אחד מעדי התביעה את האירוע באופן שונה מעט מחברו.

באשר לעונש שנגזר על המערער, נטען כי לא מדובר בעונש חמור כלל וכלל.

על בתי המשפט להעביר מסר חד משמעי כי תקיפת שוטרים, המבצעים תפקידם הינה עבירה חמורה ביותר, ואין בנסיבות אישיות, כאלו ואחרות, כדי להצדיק ענישה מקלה.