פסק-דין בתיק עפ 1009/06

1.         הערעור הוא על פסק-הדין של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט א' קפלן) מיום 30/4/06, בת"פ 2359/04, לפיו הורשע המערער בעבירה של חבלה ופציעה, בהיותו מזוין (סכין), עבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

כתב האישום :

2.         בכתב האישום נטען כי ביום 21/11/03 סמוך לשעה 19:00 פצע המערער את סאלח ג'אברין (להלן: סאלח ) בעזרת סכין, בכך שדקר אותו בגבו ובאמתו, וגרם לו לפצע באורך 20 ס"מ. באותו מעמד פצע גם את אחמד ג'בארין (להל: אחמד ) כאשר דקר אותו בגבו ולחיו וגרם לו לחבלות.                  

פסק-הדין של בית משפט קמא

3.         פסק-הדין ניתן לאחר שמיעת הראיות ושמיעת עדויות והגשת תעודות רפואיות. בית המשפט בחן את הראיות, דחה את "הסתירות" עליהן הצביעה ההגנה, קבע כי גרסת ההגנה איננה הגיונית והעדיף את עדויות התביעה.

            בגזר הדין הטיל בית המשפט על המערער מאסר בפועל לתקופה של 5 חודשים וכן 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, אשר יופעל, אם המערער יורשע בעבירות  של חבלה ופציעה, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין.

הטענות בערעור :

4.         המערער חזר וטען כי העדויות שהובאו "מלאות בסתירות מהותיות", אשר היה בהן לערער באופן ניכר את מידת האמון בעדים שהעידו ולהביא לפסילת עדותם עד כדי התעלמות מתוכן העדות שניתנה. המערער הדגיש עוד, כי בית משפט השלום בחן אותן עדויות שלא היו רלוונטיות מאחר שלא  היו עדים לאירוע עצמו.

            טענת המערער היא - טענה חוזרת שעלתה גם בבית משפט קמא, ונדחתה - ולפיה יצאו המתלונן ואחיו לקניון לחפש את המערער, ולגרסתו אישר המתלונן דברים אלה בעדותו. עוד הצביע המערער על הסתירות בעדויות המתלוננים, לגבי השאלה מי קיבל את המכה הראשונה, וכן סתירות נוספות אחרות.

הערעור מכוון לחלופין גם כנגד גזר הדין. בנסיבות העניין סבור המערער כי היה מקום להורות על ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות.

הדיון בערעור :

5.         גרסת המערער היא, כי לא הוא בא להכות את שני המתלוננים. בעת שהמערער נסע עם שלושת ילדיו, אשתו ואמו הקשישה, ברכבו מכפר סאלם לכיוון בית אימו באום אל פאחם.  הוא לא צפה ולא ידע שיהיה לו מפגש עם שני המתלוננים. לגרסתו, הם למעשה חיפשו אחריו; הם רדפו אחריו ממקום למקום. תחילה, עצרו אותו בכביש הראשי, למרות שביקש כי יעזבו אותו לנפשו וכי בכוונתו לקחת את בני המשפחה לבית אמו ולקנות בגדים לילדיו, לאחר מכן רדפו אחריו המתלוננים עד פתח בית אמו, שם החלה הקטטה כאשר רבים יצאו מהמסגד.

            בית משפט קמא, לגרסת המערער לא בחן את הראיות הרלוונטיות, ולא את העדים לאירוע עצמו. לכן, פסק-הדין אינו יכול לעמוד על כנו.

6.         הגם שיתכן שניתן היה לכתוב את פסק-הדין בדרך של פירוט, המתייחס לעדים הנוספים שהיו בפני בית המשפט, אין לקבל את הערעור.

            נכון שמן העדויות עלה כי הייתה קטטה, ואולם, חלקם הגדול של "המשתתפים" ניסה להפריד בין המתקוטטים, ומכל מקום, לא הייתה עדות, גם לא של עדי ההגנה, שמישהו מאותם אנשים שיצאו מהמסגד נשא סכין או כלי אחר אשר באמצעותו ניתן היה לבצע דקירות או פגיעות אחרות, כפי שאלה עלו מן הממצאים הרפואיים, שאותם ראה גם החוקר. עוד אין להתעלם מן העובדה כי בית המשפט לא קיבל את גרסת המערער, ולעניין הקביעה כי גרסתו אינה הגיונית, יש לאשרה.

            עדי ההגנה טענו כי אוימו בסכין. כך העיד העד סובחי ג'אברין וכן העיד סעיד ג'אברין, כאשר לגרסת האחרון הוא גם הותקף. לעניין זה הדגיש בית המשפט כי אם אכן היו כך פני הדברים סביר להניח שהייתה יוצאת אזהרה לנאשם, שהוא המערער, ואם אכן הייתה תקיפה של מי מהמעורבים מצד המתלוננים, על ידי סכין, הייתה מוגשת מטעמם תלונה במשטרה.

7.         התגרות ככל שהייתה מצד המתלוננים, נלקחה בחשבון על ידי בית המשפט במסגרת גזר-הדין. נכון עשה בית משפט קמא משהבחין הבחן היטב בין ההרשעה, לבין גזר הדין. משבחר המערער להגיב על מקרי ההתגרות, אפילו היו כאלה, תוך שימוש בסכין, הרי שביצע את העבירה ויש לדחות את הערעור בגינה.

8.         אשר על כן, לעניין ההרשעה התוצאה היא, שאנו דוחים את הערעור.

9.         לחילופין, המערער עתר לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות.

            על המערער הוטל כאמור עונש מאסר לתקופה של חמישה חודשים, לריצוי מאסר בפועל.