פסק-דין בתיק עעא 6119/06

כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ:

1.         המשיב נדון בבימ"ש השלום בבאר-שבע בגין עבירות אלימות שביצע כלפי אשתו, ונדון ל-36 חודשי מאסר מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וכן לתשלום קנס ולחתימה על התחייבות כספית.

            מכתב האישום המתוקן בו הודה המשיב עולה, כי במועד שאינו ידוע במדוייק, סמוך לפני 3/7/05, בשבט אבו-קרינאת (מקום מגורי המשיב), תקף המשיב את אשתו בכך שהיכה בפניה וגרם לה המטומה בשני העפעפיים ודימום תת לחמתי בעין שמאל. כן הודה המשיב, כי בתאריך 14/10/05, סמוך לשעה 07:00, בביתו, היכה את אשתו בעזרת קרש בגבה, בבטנה, בראשה ובצווארה והכל כשהיא בהריון בחודש החמישי. לכן, הורשע המשיב בביצוע שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות.

            המשיב, שמועד שחרורו המלא מהכלא הוא בתאריך 6/5/07 (מועד שיחרור מינהלי - 8.4.07)  פנה לוועדת השחרורים שליד כלא אשל וביקש להשתחרר שחרור על תנאי (מועד תום ריצוי שני שליש ממאסרו של המשיב בתאריך 6.11.06, מינהלי - 9.10.06).

ביום 24/12/06 דנה וועדת השחרורים בבקשתו של המשיב והחליטה להורות על שחרורו על תנאי. על החלטת שחרור זו הוגשה העתירה נשוא פסק דין זה על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

2.         בפני וועדת השחרורים עמדו מסמכים שונים, כולל חוו"ד וועדת אלימות במשפחה ודו"ח עו"ס, מצד אחד, וחוו"ד פרטית של ד"ר שני מצידו של המשיב. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קבעה וועדת השחרורים, כי למשיב, שזה מאסרו הראשון, התנהגות תקינה בכלא וכי יש להעדיף את חווה"ד הפרטית שהוגשה בעניינו על פני חוו"ד ועדת אלמ"ב, והורתה על שחרורו בתנאים הכוללים שיקום מקצועי ופיקוח תעסוקתי.

3.         בין המסמכים שעמדו בפני וועדת השחרורים היה, כאמור, גם דו"ח עו"ס של כלא נפחא, ממנו ניתן ללמוד, כי בתחילת מאסרו הוצע למשיב להשתלב במסגרת טיפולית בבית סוהר "חרמון", אך הוא סרב להצעה זו מטעמי מרחק ממקום מגוריו. עוד נמסר, כי התנהגותו ותפקודו של המשיב בכלא תקינים, אך הוא מקיים קשר קונקרטי בלבד עם גורמי הטיפול סביב נושאים של וועדת אלמ"ב ושחרור מוקדם, ואינו מגלה נכונות להשתלב בטיפול. כן נרשם בדו"ח, כי המשיב מכחיש את האלימות הפיזית נשוא כתב האישום בו הוא הורשע ואינו לוקח אחריות על המעשה.

4.         בתאריך 29/8/06, התקיימה וועדת אלמ"ב בעניינו של המשיב אשר התרשמה מרמת מסוכנות גבוהה ממנו. אמנם, כנהוג בוועדות אלה, המשיב לא הוזמן לדיון בוועדת האלמ"ב, אך עמדתו הובאה בפני הוועדה בכתב וההתרשמות הישירה מהמשיב הובאה מפי העו"ס הנמצאת עמו בקשר.

            מדיווח העו"ס של הכלא בפני וועדת האלמ"ב מתברר, כי המשיב מכחיש את ביצוע העבירה ולדבריו אשתו מתנקמת בו מכיוון שרצה להתחתן עם אשה נוספת. המשיב אינו רואה עצמו כגבר אלים והוא אף מכחיש בעיית התמכרות כלשהי.

            יש לציין, כי בפני וועדת האלמ"ב הובא גם דו"ח עו"ס הקהילה, ממנו עולה, כי משפחתו של המשיב לא היתה מוכרת לגורמי הרווחה טרם מאסרו של המשיב, כאשר הקשר הראשוני עם המשפחה נוצר עם קבלת מידע אנונימי על התעללותו של המשיב בילדיו היתומים, לאחר מות אשתו הראשונה. הילדים לעומת זאת, סיפרו על יחס טוב של המשיב אליהם, אך התברר, כי חלה התדרדרות במצבו, כאשר התמכר לאלכוהול.

            אשתו השניה של המשיב, היא המתלוננת בכתב האישום נשוא המאסר, נפרדה מהמשיב עוד לפני מאסרו, והיא סיפרה לגורמי הרווחה, כי סבלה מאלימות מצד המשיב אך התביישה להגיש תלונה. היא דיווחה, כי בעלה נרקומן ואלכוהוליסט וכי לא דאג למחייתה. כיום, מצבה של האשה טוב יותר לאחר שחזרה להתגורר בבית אביה, והיא לא מתנגדת ליציאתו של המשיב לחופשות או לשחרורו המוקדם, שכן אינה רואה בו יותר סכנה עבורה.

            וועדת האלמ"ב התרשמה, כי למשיב בעיה בתחום האלימות במשפחה וכי יש לו גם רקע התמכרותי, אם כי הוא מכחיש שתי בעיות אלה. להבנתה, המשיב אינו לוקח אחריות למעשים בהם הודה ובגינם נשפט, אינו מודע לבעייתיות שבהתנהגותו ולא רואה עצמו כאדם אלים. לכן, התרשמה הוועדה מרמת מסוכנות גבוהה מצד המשיב הן לקורבן והן לסביבה, ולא המליצה - לא על יציאתו של המשיב לחופשות ולא על שחרורו המוקדם.

5.         כבר כאן ניתן לציין, כי בין קביעותיה של וועדת השיחרורים בהחלטתה נקבע גם, כי יש לדחות את טענת גורמי הטיפול בשב"ס, לפיה המשיב אינו מקבל אחריות על מעשיו, שכן עיון בפרוטוקול ביהמ"ש מלמד, במפורש, כי המשיב הודה בעבירות המיוחסות לו ביהמ"ש והורשע על סמך הודאתו זו. אולם, צודקת ב"כ העותר בטיעוניה, כי בענין זה נתפסה הוועדה לכלל טעות. העובדה שאדם מודה בביהמ"ש ונשלח במסגרת הסדר טיעון למאסר, שונה מנכונותו של אותו אדם לקבל טיפול ואין בהודייה בפני ביהמ"ש, לכשעצמה, כדי ללמד על הפנמת פליליות המעשה.

מי שמסרב להירתם לטיפול בין כותלי בית הכלא ומי שרואה עצמו כקורבן של הנסיבות וקורבן של האדם שבעטיו נגזר עליו עונש מאסר (הקורבן נשוא כתב האישום), מלמד על עצמו, כי הוא מסוכן וכי לא הפנים את חומרת מעשיו ולכן עלול לשוב ולבצע אותם גם בעתיד.

            אין דין הודיה בפני ביהמ"ש כדין הכרה בבעייתיות המעשה ובצורך לקבל טיפול. מדובר בשני נושאים שונים, ולכן לא תמיד ניתן ללמוד האחד מהשני.

6.         בנוסף לדו"ח האלמ"ב ולדו"ח העו"ס, הובא בפני הוועדה גם מידע משלטונות הכלא לפיו, לחובתו של המשיב עבירת משמעת אחת מדצמבר 2005, כאשר במהלך חיפוש בתאו, נמצא דוקרן מאולתר. אם כי, כפי שגם אמרה ב"כ המשיב, אין כל ראיה הקושרת דווקא את המשיב לאותו דוקרן.

            פרט לכך, דווח על ידי שב"ס בפני הוועדה, כי המשיב מועסק בכלא במטבח סגל לשביעות רצון הממונים וללא עבירות משמעת נוספות. יחד עם זאת, הוא איננו נמצא בסבב חופשות, בשל המסוכנות המצויינת בדו"ח וועדת האלמ"ב. כן צויין, כי בדיקת השתן האחרונה שנתן המשיב (באוגוסט 2006) נמצאה נקיה.

7.         אל מול מסמכים אלה, הובאה בפני הוועדה חוו"ד פרטית מטעם המשיב, מאת ד"ר נמרוד שני, ד"ר לפסיכולוגיה ופסיכולוג קליני. מחוו"ד זו (שניתנה בתאריך 15/11/06, ולה מכתב משלים מיום 12/12/06) ניתן ללמוד, כי ד"ר שני נפגש עם המשיב בתאריך 31/10/06 בכלא נפחא, ובמהלך הפגישה, פרט לשיחה עם המשיב, גם נערכו לו מבחנים קליניים שונים.

            מחוות הדעת למדנו, כי המשיב בן 44, אשר היה נשוי לשתי נשים. אשתו הראשונה נפטרה מהתקף לב בהיותה בגיל 30, ממנה הוא אב ל-7 ילדים. אשתו השניה (המתלוננת) כיום כבת 30, וממנה למשיב 6 ילדים. מרבית הילדים קטנים ומתחת לגיל 19, פרט לבתו הבכורה שהיא נשואה. נטל גידול כל הילדים נפל בחלקה של אשתו השניה עם מותה של האשה הראשונה.