פסק-דין בתיק עעא 6035/07

השופטת ר. יפה-כ"ץ:

1.         העותר מרצה עונש מאסר לתקופה של 18 שנים בגין הרשעתו בעבירות של נסיון לרצח וגרימת חבלה חמורה. מהחומר שהובא בפנינו עולה, כי בשנת 1994, לאחר מעשיו הנפשעים של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, ומתוך יצר של נקמה, התנפל העותר על שני חיילים בקניון "מלחה" בירושלים ודקר כל אחד מהם בגבו. בימ"ש המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לנוער, גזר על העותר 22 שנות מאסר, אולם, כאמור, ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו על חומרת העונש והעמיד את עונש המאסר בפועל על 18 שנה.

            בתאריך 15/11/05, הופיע העותר לראשונה בפני ועדת השחרורים וזו דחתה את בקשתו לשחרור על תנאי ממאסר, בין היתר לאור חומרת העבירה, אשר מעידה על מסוכנותו הרבה, לאור חוות דעת של גורמי הבטחון וחומר חסוי נוסף שהוצג בפני הועדה ממנו עלה, כי המסוכנות מן העותר עדיין גבוהה, וכן לאור האמור בסעיף    10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א - 2001 (להלן: "החוק").

            העותר הגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע כנגד החלטה זו של ועדת השחרורים (עע"א 5948/05), ובתאריך 22/3/06 החזיר ביהמ"ש המחוזי את הדיון לועדה, מבלי לחוות דעתו לגוף העניין, וזאת לנוכח העובדה שהעותר לא קיבל במהלך הדיון בפני הועדה את הזכות לטעון לעניין השימוש בסעיף 10 לחוק.

            נוכח הוראה זו של ביהמ"ש המחוזי, ולאחר מספר דחיות, קיימה ועדת השחרורים דיון מחודש בעניינו של העותר ביום 13/2/07, ואף הפעם דחתה את בקשתו לשחרור על תנאי. גם הפעם הסתמכה הועדה על חומרת העבירה, על הרקע הלאומני למעשה, על שיקולי מסוכנות, על התנהגותו השלילית של העותר ועל המידע הגלוי והחסוי שעמד בפניה. עוד קבעה הועדה, כי אין אינדיקציה לזניחת הקו האידיאולוגי על ידי העותר, למרות הצהרותיו בפניה בעניין זה.

            גם כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (עע"א 5301/07) ובתאריך 11/7/07 שוב החזיר ביהמ"ש המחוזי את הדיון בעתירה לועדה, ואף הפעם עשה כן מבלי לחוות דעתו לגוף העניין, אלא אך לשם קבלת הבהרות מהשב"כ לגבי האמור באחד הסעיפים של הדו"ח שהגיש לעיון הועדה. כן ניתנה הוראה בפסק הדין לקמ"ן השב"ס, ליתן פרטים מלאים לגבי הפרות המשמעות של העותר.

            בתאריך 18/9/07 שב העותר והופיע בפני ועדת השחרורים וזו חזרה ודחתה את בקשתו לשחרור על תנאי ממאסר. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה נשוא פסק דיננו.

2.         בהחלטתה התייחסה ועדת השחרורים לחומרת העבירות שביצע העותר ולעבירות המשמעת שביצע במהלך תקופת מאסרו, והן הימצאות סליק ובו מכשיר פלאפון נייד בתאו של העותר, כמו גם לגילויי השמחה שלו ושל אסירים נוספים עת נודע להם על פיגוע עם נפגעים. למרות זאת, קבעה הועדה, בניגוד לעמדת הועדה הקודמת, כי אין די באלה כדי לשלול את שחרורו המוקדם של העותר.

            ועדת השחרורים הוסיפה וציינה, כי מדוח קמ"ן הכלא עולה, כי האסיר נמנה עם מנהיגי החזית העממית בכלא, אך גם ציינה, כי לא מונחת בפני הועדה חוו"ד התומכת או סותרת את טענת העותר, כי נטש את הקו האידיאולוגי שהנחה אותו במהלך ביצוע העבירות. לפיכך, סברה הועדה, כי " אין לועדה את אשר לנגד עיניה ואלו הם האסיר ודבריו ", והוסיפה:

" ככל שניתן היה להתרשם מהאסיר אשר דיבר ארוכות וענה לשאלות הועדה אשר חלקן היו שאלות קשות, הרי שהרושם הראשוני הוא כי יש אמת בדברי האסיר, כי נטש את הקו האידיאולוגי שהנחה אותו. היה בתקופת המאסר כדי להפנים בו את התובנות הראויות ופניו מועדות לאורח חיים נורמטיבי".

            יחד עם זאת, והיות והעותר הינו תושב ישראל, אשר ביקש להשתחרר שחרור מוקדם ללא כל תוכנית שיקום ופיקוח, ואף מבלי להתעלם משיבוצו של העותר בכלא כאסיר בטחוני ועל כן אינו זכאי לצאת לחופשות וככל הנראה אף אינו יכול להכין לעצמו תוכנית שיקום בפיקוח רש"א, קבעה הועדה, כי לא תוכל להידרש לבקשת העותר במלואה בטרם יפנה העותר, בין בעצמו ובין באמצעות בא כוחו, ללשכת הרווחה שבאזור מגוריו על מנת שתוכן לו תוכנית שיקום, פיקוח ותעסוקה.

            הועדה היתה ערה לכך, ששאלה זו לא הועלתה בפני הסנגור במהלך הדיון שהתקיים בפניה, וכי הנושא עלה רק לאחר שהצדדים יצאו את האולם וב"כ העותר, עקב נסיבות אישיות, נאלץ לעזוב את מתחם הכלא, ועל כן לא סגרה את הדלת בפני העותר וציינה, כי תהיה מוכנה לשוב ולדון בעניינו, אף בטרם יחלפו 6 חודשים, במידה ויגיש תוכנית שיקום ופיקוח כאמור לעיל.

3.         בכתב העתירה טען ב"כ העותר, עו"ד בולוס, כי נפל פגם בהחלטת הועדה המצדיק את שינויה, שכן מחד גיסא, הועדה מציינת, כי העותר נטש את הקו האידיאולוגי שהנחה אותו  ופניו מועדות לאורח חיים נורמטיבי ובכך, לשיטתו, הועדה קבעה, כי העותר אינו מסכן יותר את שלום הציבור ולכן ראוי לשחרור מוקדם, ומאידך גיסא, הועדה דחתה את בקשת השחרור תוך שהיא מפנה את העותר להכין תוכנית שיקום באמצעות רש"א.

עוד נטען, כי העותר, אשר כלוא מזה כ-14 שנה, אינו זכאי לחופשות ועל כן אינו יכול להכין בעצמו תוכנית פיקוח מטעם רש"א, כהמלצת הועדה.

עו"ד בולוס הוסיף וציין בעתירתו, כי מדובר בעותר שפניו לאורח חיים נורמטיבי, שאינו מהווה יותר סכנה לציבור ואין סיכוי שיחזור לפעילות עבריינית. הוא גם טען, כי הועדה לא נתנה את המשקל הראוי לכך, שהתנהגות העותר בין כותלי הכלא חיובית בעיקרה וכי אין לו כל עבר פלילי קודם.

בדיון שנערך בפנינו, חזר ב"כ העותר על טענותיו בדבר שינוי הרכב הועדה והשתלשלות ההליכים עד כה והוסיף, כי משלא נמצא מאום בדוחו"ת השב"כ והקמ"ן, יש להתמקד אך ורק בשאלת השחרור של העותר.

באשר לדרישת הועדה להמציא תוכנית שיקום טען, כי הדבר לא עלה בועדה והרעיון, כי הוא יופנה למשרד הרווחה בעירו, אינו מתאים מאחר ואין למשרד הרווחה כל ניסיון בכך. כן הדגיש, כי העותר הינו אזרח המדינה, בעל תעודת זהות כחולה, וכי ניתן לפקח עליו באמצעות התייצבותו בתחנת המשטרה.

לפיכך, ביקש לקבל את העתירה ולהורות על שחרורו המוקדם של העותר.

4.         מנגד, הדגיש ב"כ המשיבה בכתב התשובה, כי הנטל לשכנע את ועדת השחרורים, שהאסיר ראוי לשחרור על תנאי וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור - מוטל על האסיר, כמצוות סעיף 3 לחוק, וכי אם לועדה נותר חשש שמא שחרורו של האסיר עלול לסכן את שלום הציבור, די בכך כדי לדחות את בקשתו. כן הוסיף, כי המשיבה חולקת על קביעותיה של הועדה בדבר מסוכנותו של העותר והיא סבורה, כי לא רק שלא הוכחה אינדיקציה לזניחת הקו האידיאולוגי על ידי העותר, אלא שלפי הדיווחים שבידי המשיבה, העותר הוא בכיר בארגון הטרור "החזית העממית", שהוא ארגון טרור קיצוני ביותר ואף הביע שמחה בעת פיגועים. אולם, משהעותר לא שוחרר - לא ניתן היה להגיש עתירה מטעם המשיבה לסתירת הקביעות הנ"ל של הועדה, הגם שהמשיבה אינה מסכימה להן.