פסק-דין בתיק עעא 5015/05

השופט - י. אלון

1.         העותר מרצה עונש מאסר בפועל של שלושים חודשים שהוטלו עליו בגין הרשעתו בעבירות מין של מעשים מגונים שביצע בשתיים מאחייניותיו.

            האחת היתה אותה שעה ילדה בת 12 והשנייה היתה בת 20.

ביום 14.12.04 הובא העותר בפני ועדת השיחרורים לבחינת שחרור על תנאי לאחר ריצוי כשני שלישים מתקופת המאסר.

בפני הועדה הובאו דוחות של המרכז לבריאות הנפש בשב"ס [מב"ן], של "ועדת אלימות במשפחה" ושל העובדות הסוציאליות בכלא בו הוא מרצה את עונשו.

דוח מב"ן מסכם כי "לא מדובר בבעל מסוכנות גבוהה לרצדיביזם מיני. מדובר בעבירות שבוצעו בתוך המשפחה המורחבת ע"י איש שככל הנראה אינו בעל סטיה מינית או הפרעת אישיות קשה. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי הנ"ל מכחיש מכל וכל את ביצוע עבירותיו, מקבל גיבוי ממשפחתו על הכחשתו - לכן לא ניתן לדעת באילו מצבים מסוכנותו עלולה להתגבר ולא ניתן לסמוך על בני משפחתו שיגלו עירנות למצבי סיכון אפשריים".

דוח העו"ס מסכם כי "ההתרשמות היא שהינו חסר תובנה ביחס לחומרת מעשיו, אינו לוקח אחריות ומשליכה על הזולת [קורבנותיו, שב"ס, והמערכת המשפטית], מתכחש לצורך שלו בטיפול. מאחר וועדת גילוי עריות ומב"ן אינם ממליצים על שחרורו המוקדם, ובדיעבד תוכנית טיפול לעת שחרורו, הפרוגנוזה לגביו הינה שלילית".

דוח ועדת האלימות מציין כי "הקשר עם עו"ס קונקרטי ללא מוטיבציה לשינוי, מאשים את משפחת הקורבנות שרקמו עלילה נגדו, רואה עצמו כקורבן, אין כל אמפטיה כלפי הקורבנות...", ומסכמת הועדה כי היא "ממליצה שלא לשחררו שיחרור מוקדם נוכח סירובו לעבור טיפול, היעדר כל אמפטיה לקורבנות והאשמתו את משפחת הקורבנות".

2.         ביום 14.12.04, לאחר בחינת כל אותם הדוחות ולאחר ששמעה את ב"כ הצדדים, החליטה ועדת השיחרורים כי מדובר באסיר שיש בו מסוכנות לציבור, שסירב לעבור הליכים טיפוליים ולא הכין או הציע כל תוכנית שיקום שיש בה לנטרל את מסוכנותו ולפקח עליו-  ולאור כל אלה דחתה בקשתו לשיחרור מקודם.

            בעתירה זו שבפנינו משיג העותר כנגד אותה ההחלטה.

לטענתו, דו"ח מב"ן נושא על פניו טעות גלויה בכך שבסקירת פירוט העבירות בהן הורשע הנאשם, כותב מחבר הדו"ח כי הנאשם-העותר ביצע מעשים מגונים בשתיים מאחייניותיו הקטינות - בעוד שאין חולק כי זוכה מהאישום שיוחס לו לעניין אחת מהן והורשע רק באישום שעניינו האחיינית הקטינה השניה ואחיינית נוספת שהיתה בגירה.

טענה זו נטענה ע"י ב"כ העותר בפני ועדת השיחרורים והיא התייחסה לכך בהחלטתה בקובעה כי על אף טעות זו בתיאור העבירות בהן הורשע העותר "איננו מוצאים מקום להחזיר הדיון למב"ן לחוו"ד נוספת הואיל ואנו סבורים כי אין לכך השלכה על התוצאה או על הערכת המסוכנות של האסיר".

עיון בחוו"ד המפורטת של מב"ן מעלה כי אכן לא היה מקום להחזרת הדיון למב"ן, שכן הנתונים והמכלול עליהם מצביע מב"ן בחוות הדעת תקפים ושרירים גם בהתעלם מאותה הטעות.

3.         עוד מוסיף העותר וטוען כי משלא נמצאו ליקויים בהתנהגותו בכלא ומשזהו מאסרו הראשון, דין היה שתעתר הועדה לבקשתו.

אשר למסוכנותו של העותר, טוען בא כוחו כי זו הוסקה ע"י מחברי שלוש חוות הדעת הנ"ל, בעיקר מתוך דבקותו של העותר בטענת חפותו.

            איננו מקבלים טענה זו.

משהורשע העותר בדינו, בעבירות המין שיוחסו לו, ומשערעורו על אותה הרשעה נדחה בבימ"ש, נקודת המוצא לבחינת מסוכנותו הינה בתשתית העובדתית שביסוד ההרשעה.

אכן, זכאי נאשם שהורשע בדינו להמשיך ולדבוק בטענתו כי חף הוא מכל פשע - ברם, משתוצאת הדברים הינה בסירובו לעבור הליכים טיפוליים ואבחוניים לבדיקת המסוכנות הנודעת ממנו נוכח התוצאות המרשיעות, וכן בסירובו להציע מסגרות שיקומיות ומפקחות הנדרשות כדרישת סף לבחינת שחרור מוקדם במי שהורשע בעבירות מין שכאלה - בדין דחתה ועדת השיחרורים את בקשתו לשחרור מוקדם.

האינטרס המוגן בעניין זה הינו בשלומם של קורבנות העבירה ובשלום הציבור, ואלה נותרים חשופים לחלוטין לאותה מסוכנות הגלומה בעותר כעולה משלוש חוות הדעת שהונחו בפני ועדת השיחרורים ומנימוקי הועדה בהחלטתה נשוא עתירה זו.