עתירה זו מופנית כנגד החלטת וועדת שחרורים (לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, להלן: "החוק"), מיום 06/09/2007, לפיה נדחתה בקשת העותר לשחרור מוקדם (תיק מס' 040).
הרקע העובדתי
העותר, יליד 1954, מרצה מאסר בן 24 חודשים שנגזר עליו בגין עבירות חמורות של קשירת קשר לבצע מעשה תקיפה ואלימות כלפי אדם שהיה בעבר חברו, נשיאת נשק שנועד להטיל מורא על הקורבן וכן תקיפה (תיק פשע חמור 1148/05).
מאסר זה הינו מאסרו החמישי של העותר, אשר על פי גיליון הרשעותיו הקודמות צבר החל משנת 1969 16 הרשעות בגין עבירות רכוש, אלימות וסמים.
העותר החל בריצוי המאסר בתאריך 19/6/06.
העותר שוחרר שחרור מוקדם בשלושה מבין ארבעה מאסרים קודמים אותם ריצה.
בשל התנהגותו הטובה במהלך מאסרו הנוכחי, הועבר העותר לכלא עופר הנחשב לבעל תנאים טובים במיוחד ונהנה מחופשות בנות 96 שעות, במקום 48 שעות, כמקובל במתקני כליאה אחרים.
סמוך לחודש מאי 2007 הוחל בהכנת תוכנית שיקום עבור העותר ע"י רש"א. הכנת התוכנית נקטעה בשל כך שסמוך להתחלת הבירור, נמצאו סימני סם מסוג קוקאין בבדיקת שתן שנערכה לעותר ב-13/5/07. מיד עם קבלת תוצאות הבדיקה, הועבר העותר לכלא גבעון ונשללה ממנו הזכות לחופשות עד חודש אוגוסט 2007, לאחר שתי בדיקות תקינות.
מאחר שתוכנית רש"א לא הושלמה, הוגשה על ידי העותר לוועדת השחרורים תוכנית פרטית שהוכנה ע"י מירית מירן, עו"ס.
החלטת וועדת השחרורים
הוועדה סקרה את עברו של העותר והנתונים המתייחסים למאסרו הנוכחי ודחתה את הבקשה בקובעה, בין היתר:
"באשר לנסיבות ביצוע העבירה, הרי שאלה חמורות מאוד ובמסגרת גזה"ד, משבחן ביהמ"ש שדן בעניינו את הדברים העומדים לזכותו, נאמר על ידו: 'שיש בעובדה שהאסיר הודה במעשיו, שחסך מזמנו של ביהמ"ש ושגילה בכל זאת רצון כן לשקם עצמו מהתמכרותו לסמים', משום דברים לקולא ועל כן גזר עליו רק שתי שנות מאסר למרות חומרת המעשים, אולם גם זאת תוך ציון עמדת ביהמ"ש העליון כפי שזה הובע באחד מפסה"ד משנת 2003 מפי כב' השופט חשין, אשר אמר בין השאר: 'והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן'. ועוד נאמר: 'יצא הקול מביהמ"ש מקצה הארץ ועד קצה... הכול כי מי שיורשע בעבירת אלימות ישא בעונש חמור על מעשהו והעונש יהיה חמור על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח'.
בנסיבות ביצוע העבירה, כפי שצוין על ידנו, הן חמורות מאוד, השית עליו ביהמ"ש עונש מתון מאוד ולאור התנהלות הדברים מאז יום מאסרו, לא נראה לנו, כי חל השינוי המצופה, המצדיק הליכה לקראתו במעשה החסד של ניכוי שליש מתקופת מאסרו".
טענות הצדדים
ב"כ העותר טוען כי החלטת וועדת השחרורים לוקה בחוסר סבירות מאחר שהוועדה שמה עצמה כערכאת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שגזר את דינו של העותר לקולא, בכך שדחתה את בקשתו. עוד נטען כי יש לאבחן בין קיצור מאסר על ידי נציב שב"ס לבין שחרור מוקדם ע"י וועדת שחרורים, ולפיכך יש לראות את העותר כמי שעונשו הופחת פעם אחת בלבד.
מוסיף עו"ד זילברברג וטוען, כי לעותר לא נותרה ברירה אלא להסתמך על תוכנית שיקום פרטית בשל העובדה שמניעת חופשות אינה מאפשרת הכנת תוכנית רש"א.
ב"כ המשיב 2 תומך בעמדת הוועדה וטוען כי לנוכח עברו המכביד של העותר והתנהלותו בתקופת המאסר, אין הוא ראוי לאמון הוועדה ובנתונים שצוינו לעיל, החלטת הוועדה סבירה ויש לאשרה.
דיון
הכלל הוא כי בית משפט זה לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של וועדת השחרורים ואין הוא בוחן את החלטותיה באספקלריה של ערכאת ערעור. על בית המשפט לשקול האם החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות.
ראו לעניין זה רש"ב 1942/05,
מוחמד אבו צעלוק נ' מ"י (לא פורסם):
"הביקורת השיפוטית על החלטות ועדת השחרורים מוגבלת, מעצם טיבה, לתחומי התערבות מוכרים של בית המשפט בהחלטות גופים מעין שיפוטיים. תקיפת סבירותה של החלטת הוועדה אין פירושה כי בית המשפט שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה. פירוש הדבר הוא כי בית המשפט יבחן האם הועדה שקלה את השיקולים שהיה עליה לשקול, והאם ייחסה להם את המשקל היחסי הראוי ואיזנה ביניהם כנדרש, בהינתן תכלית החוק שבמסגרתו היא פועלת... כדי שערכאת שיפוט תתערב בהחלטת ועדת שחרורים, נדרש כי טעותה של הועדה במלאכת האיזונים שנעשתה תהא טעות חמורה עד כדי כך שראוי כי בית המשפט יתערב בה ויאמר דברו לגביה... אין מקום להתערבות שיפוטית בשיקול הדעת הועדה ששיקול דעת זה, אפילו אינו מקובל על בית המשפט, הוא שיקול דעת שועדת שחרורים סבירה עשויה להפעילו".
בענייננו, פעלה הוועדה בגדרו של סעיף 9 לחוק, המנחה אותה באשר לשיקולים שעליה לשקול בבואה להכריעה בבקשה שבפניה. ובין היתר התייחסה הוועדה לעבירה שבשלה נושא האסיר את עונש המאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה.