פסק-דין בתיק עעא 2701/07

השופטת דליה גנות

1.     זו עתירה אשר הוגשה על ידי כמאל אבו גאנם (להלן: "העותר") כנגד המשיבים ועניינה - החלטת ועדת השחרורים (להלן: "הועדה") מיום 19/9/07 (להלן: "ההחלטה") אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: "החוק").

העובדות הצריכות לענין

2.     בשנת 2003 נדון העותר לשש שנות מאסר בגין סיוע לרצח של רוצחי אחותו, והוא מרצה את עונשו בכלא ניצן.

3.     העותר הגיש בקשה לשחרור מוקדם, וביום 6/6/07 התקיים דיון ראשון בפני ועדת השחרורים. בפני הועדה הוצגו דוחות המעידים על כי לעותר אין עבירות משמעת או עבירות התנהגות, הוא משתתף בקבוצה טיפולית לתמיכה בינאישית, והוא אף שובץ לסבב חופשות, אשר הופסקו ביוזמת משטרת ישראל עקב התראות על כוונה לפגוע בעותר. משכך לא נבנתה לעותר תכנית שיקום על ידי רש"א, והועדה המליצה להחזיר את העותר לסבב חופשות על מנת לבחון את מידת מסוכנותו, וזאת לצורך מתן החלטה בבקשתו לשחרור מוקדם.

4.     בפועל מנע שב"ס מהעותר לצאת לחופשות עקב ההתראות לפגוע בו, וביום 21/5/07 הגיש העותר לבית המשפט המחוזי בתל אביב עתירה בגין אי הוצאתו לחופשות. עתירה זו תלויה ועומדת, וטרם נדונה.

5.     ועדת השחרורים התכנסה פעם נוספת ביום 19/9/07 לדיון בעניינו של העותר, ובמהלך הדיון הוצג בפניה מכתבו של מפקד בית הסוהר "ניצן" מיום 14/5/07 המציין כי העותר לא הומלץ ליציאה לחופשה, שכן טרם נערכה סולחה בין משפחת העותר לבין החמולה היריבה. עוד הוסיף מפקד הכלא במכתבו כי נוכח תיפקודו התקין של העותר בכלא, הוא ממליץ על הוצאתו לחופשה בכפוף לעמדת משטרת ישראל ועמדת שב"ס.

בהחלטתה מיום 19/9/07 קבעה הועדה פעם נוספת כי מאחר וטרם נבחנה מסוכנותו של העותר מחוץ לכותלי הכלא, וזאת בשל אי הוצאתו לחופשות, לא השתנה למעשה דבר מאז החלטתה מיום 6/6/07, ומשכך נדחתה בקשתו של העותר לשחרור מוקדם, וזאת עד שתיבחן מסוכנותו בפועל באמצעות הוצאתו לחופשות ובחינת התנהגותו בזמן החופשה.

טענות העותר

6.     העותר מציין את התנהגותו הטובה בכלא, את העובדה כי מדובר במאסר ראשון וכי הוא בן 35, נשוי ואב ל- 5 ילדים. העותר מדגיש כי נבנתה עבורו תכנית שיקום על ידי עובדת סוציאלית, וכי ברשותו אישור על קיומו של מקום עבודה שבו יעבוד בתקופת השחרור על תנאי. העותר טוען כי אין זה ראוי להתנות את שחרורו המוקדם ביציאה לחופשות, שכן הדבר נמנע ממנו שלא באשמתו, ובנסיבות שאינן תלויות בו והן מחוץ לשליטתו. עוד הדגיש העותר כי משטרת ישראל הסירה את התנגדותה ליציאתו לחופשות.

טענות המשיב 2

7.     ב"כ המשיב 2 טוענת כי ברשותה מידע מודיעיני עדכני באשר לסכנה הנשקפת לעותר באם ישוחרר שחרור מוקדם. עוד טוענת המשיבה כי בידיה מידע מודיעיני משנת 2005 בנוגע למעורבותו של העותר בסחר בסמים בין כותלי הכלא.

להשלמת התמונה הוסיפה ב"כ המשיב 2 כי לעותר שתי הרשעות קודמות בגין תקיפת בן זוג, האחת משנת 2000 והשניה משנת 2001. ב"כ המשיב 2 חזרה והדגישה כי בנוסף לסכנה הנשקפת לחיי העותר מחוץ לכלא באם ישוחרר, נשקפת גם לציבור סכנה פוטנציאלית כתוצאה משחרורו המוקדם, שכן אם יבוצע נסיון התנקשות בחייו - כפי שאירע בשנת 2003 - עלולים להיפגע אנשים נוספים שיהיו בקירבתו באותו זמן.

דיון

8.     באשר לעצם הזכות לשחרור מוקדם נקבע כי:

"כעקרון, לא עומדת לאסיר זכות מוקנית לשחרור מוקדם על

תנאי ממאסרו, ועליו רובץ הנטל לשכנע את הרשות המוסמכת

על פי החוק כי הוא ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן

את שלום הציבור".

(רע"ב 873/07 מוחמד נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר - בית מעצר קישון (תק-על 2007     (1), 2483, עמ' 2485; בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש ואח', פ"ד נג(3) 721).

סעיף 3 לחוק מונה שני תנאים מצטברים בהם על האסיר לעמוד בכדי להשתחרר שחרור מוקדם על תנאי, כמו כן, מונה החוק בסעיף 9 שורה של שיקולים אשר על הועדה לשקול בבואה להחליט האם יש מקום לאשר שחרור מוקדם, אם לאו, ויפים לנושא זה דברי בית המשפט ברע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 3228, 3230 בקובעו:

"סעיף זה מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הועדה לשחרר אסיר על תנאי: האסיר ראוי לשחרור על תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור. בגידרה של מסגרת שיקולים זו, מתווה החוק שורה של שיקולים פרטניים שעל הועדה לשקול, אחד לאחד, בבואה להכריע בשאלת התאמתו של אסיר לשחרור על תנאי.