פסק-דין בתיק עעא 2342/07

1.         המשיב 2 (להלן: " המשיב") מרצה 5.5 שנות מאסר בגין הרשעתו בעבירות הריגה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש שביצע יחד עם אחר כלפי אדם חסר בית נשוא ת.פ. 40203/03 (בימ"ש מחוזי תל-אביב), שפסק הדין בו צורף כנספח ג' לעתירה.

2.         ביום 1.8.07 החליטה המשיבה 1 (להלן: " הועדה") על שחרורו של המשיב על תנאי בתנאים המפורטים בהחלטתה.

בנימוקי החלטתה כתבה הועדה כדלקמן:

" אנו מחליטים להורות על שחרורו על תנאי של אסיר זה (המשיב) , וזאת לאור נכונות הדודה לארח את האסיר בביתה ולדאוג לטיפול הרפואי שלו הוא נדרש, וכן לאור חוות הדעת הרפואית המגדירה את מחלותיו הקשות של האסיר, והן את תוחלת החיים הקצרה שלו לאורן שתיהן".

החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו.

3.         ב"כ העותר טוען כי טעתה המשיבה כאשר הורתה על שחרור המשיב לבית דודתו, כאשר הוועדה לא ידעה פרטים רבים הכרחיים לגבי הדודה, לגבי מודעותה לעבירות בהן הורשע המשיב, לגבי יכולתה לפקח עליו ובפרט לגבי יכולתה לוודא כי הוא אינו שותה לשוכרה. בטיעוניו בעל-פה טען ב"כ העותר כי דודתו של המשיב הכירה אותו עוד לפני שביצע את העבירות בגינן הוא אסיר, וידעה שהוא שותה לשוכרה, ובכל זאת לא מנעה זאת.

כמו כן, טוען ב"כ העותר כי טעתה הועדה בכך שהחליטה לשחרר את המשיב מבלי שתתקבלנה תשובות לשאלות שנשאל המערך הרפואי של שב"ס, ובהתעלמה מכך שמצבו הרפואי של המשיב היה רע כבר בעת שביצע את העבירות בגינן הוא אסיר, והדבר לא מנע ממנו לנהוג באלימות כלפי המנוח.

מצבו הרפואי של המשיב לא מנע ממנו גם להתנהג באלימות כלפי אסירים אחרים במהלך מאסרו, ומשכך לא חל שינוי במצבו, המצדיק את שחרורו על תנאי, מאז ביצוע העבירות ועד היום.

ב"כ העותר מפנה תשומת לב בית המשפט לכך שמאז החל העותר לרצות את עונש המאסר הוא נמצא בטיפול רפואי במר"ש, ומקבל טיפולי דיאליזה.

לטענת ב"כ העותר, טעתה המשיבה כשיחררה את המשיב על תנאי למרות שלא יצא לחופשות, ולא נתנה דעתה על התנהגותו השלילית במהלך מאסרו שבגללה לא איפשרו לו יציאה לחופשות.

4.         ב"כ המשיב תומכת בהחלטת הועדה לשחרר את המשיב על תנאי שכן לטענתה חל שינוי קיצוני בהרגלי השתיה לשוכרה של המשיב, וזאת בעקבות ההידרדרות שחלה במצבו הבריאותי, לאחר שעבר במהלך מאסרו שני התקפי לב והוא מקבל טיפול דיאליזה. לטענתה, דודתו של המשיב, אשר על פי החלטת הועדה אמורה לפקח עליו במהלך תקופת הרישיון, תדאג לכך שלא יחזור לשתות לשוכרה.

לטענת ב"כ המשיב, החלטת הועדה באה בעקבות יוזמה שנקטו הרופאים המטפלים במשיב בשב"ס, אשר הגדירו את מצבו כ"חבית חומר נפץ", והעריכו את תוחלת חייו כקצרה.

5.         באשר לטענת העותר לגבי התנהגותו השלילית של העותר בבית הסוהר, טוענת ב"כ המשיב כי מדובר במעשים שנעשו עד לפני שנה, וכי אין לזקוף לחובתו של המשיב את חוסר שיתוף הפעולה שלו עם רש"א, שכן בשל מצבו הבריאותי הוא לא יוכל להשתלב במסגרת עבודה ושיקום שתציע לו רש"א.

6.         בתום דיון שהתקיים ביום 4.9.07, במהלכו שמענו את טענות ב"כ הצדדים, דחינו את המשך הדיון ליום 29.10.07 על מנת לברר אם אושרה למשיב יציאה לחופשות. על פי מסמך שהוצג בפנינו אכן המליץ שב"ס לאפשר למשיב לצאת לחופשות בתנאים מגבילים ובכפוף לחוות דעת של משטרת ישראל, אך הוא טרם יצא לחופשות.

הצענו לב"כ המשיב להסכים להחזרת הדיון לועדה על מנת שהמשיב יצא לחופשות ותיבחן התנהגותו במהלכן, אך ב"כ המשיב עמדה על כך שיינתן פסק דין בעתירה, אשר ידחה אותה.

7.         עיון בגזר הדין שבגינו מרצה המשיב את עונש המאסר מעלה כי מצבו הבריאותי של המשיב היה ידוע בזמן מתן גזר הדין שכן ב"כ המשיב, שייצג אותו במהלך משפטו, ביקש מבית המשפט שיציין כי המשיב סובל ממחלות שונות, ובהחלטתו הפנה בית המשפט את תשומת לב שלטונות שב"ס לכך שהמשיב הוא סובל ממחלת כליות וסובל מאי ספיקת לב.

8.         השתלשלות ההליכים הקשורים בבקשת המשיב לשחרור על תנאי בפני הועדה מלמדת כי ביום 15.11.06 החליטה הועדה (בהרכב אחר) לדחות את בקשת המשיב לשחרור על תנאי שכן בדו"ח גורמי הטיפול נאמר שהוא מרבה להתווכח עם אסירים בתאו, וכי עקב כוונתו שלא לחזור מחופשה הוא לא יצא לחופשה.

הועדה קבעה כי עניינו של המשיב ידון לאחר שיצא למספר חופשות ויתקבל דו"ח מגורמי הטיפול שכן מדיניות הועדה היא כי בטרם תיתן החלטה לגבי שחרור מוקדם על אסיר לצאת לחופשה על מנת שתיבחן מידת מסוכנותו.

הועדה קיימה דיון חוזר בעניינו של המשיב ביום 3.7.07, אך לא החליטה באותו מועד על שחרורו של המשיב על תנאי שכן נראה לה נכון לבדוק את מידת התאמתן של שתי הדודות לארח את המשיב בביתן במהלך תקופת הרישיון, ולדאוג לטיפול הרפואי הדרוש לו, וזאת לאור נטיית הועדה להורות על שחרורו של המשיב באותו יום בשל מצבו הרפואי.