פסק-דין בתיק עעא 2282/07

1.         העותר מרצה 10 שנות מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירות של הריגה, שוד והתפרצות לדירה שביצע יחד עם שני אחרים נשוא ת.פ. 1174/00 (בימ"ש מחוזי ת"א-יפו) , שכתב האישום וגזר הדין צורפו לעתירה ולתגובת ב"כ המשיב 2.

2.         העותר ביקש לשחררו על תנאי וביום 3/6/07 החליטה המשיבה 1 (להלן: "הוועדה") לדחות את בקשתו ובסיפא להחלטתה כתבה כדלקמן:

            "נראה כי הדבר היחידי העומד לזכותו של אסיר זה, הוא התנהגותו במסגרת מאסרו והמוטיבציה שהוא מגלה בעבודה.

            אכן אלה נסיבות שניתן לייחס אותן לטובתו, אלא שמנגד עומדות לחובתו נסיבות קשות בהרבה והן: חומרת נסיבות ביצוע העבירות, היצר לבצע שעומד בבסיס ביצוע העבירות, העובדה ש-10 שנות מאסר שהינן עונש חמור כשלעצמו, בקושי מבטאות את חומרת העניין, התנגדות משפחת הקורבן אשר איננו מייחסים לה משמעות רבה מאוד, אולם לא ניתן להתעלם ממנה וכמפורט לעיל העדר תשלום כלשהו על חשבון הפיצוי שנפסק.

שיקלול כל הנסיבות הנ"ל גורמות לנו להחליט שבשלב זה אנו דוחים את בקשתו של האסיר לשחרור מוקדם".

            החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו.

3.         ב"כ העותר טוען כי התנהגות העותר במהלך מאסרו היא ללא פגם, הוא יוצא מידי יום לעבוד מחוץ לכותלי בית הסוהר, במקום עבודה שמסכים להמשיך להעסיקו גם לאחר שחרורו המוקדם, הוא עבר תהליך טיפולי, הפנים חומרת מעשיו ומתחרט עליהם.

            לטענת ב"כ העותר, אין בעובדה שהעותר לא פיצה את משפחת קורבן העבירה כדי למנוע את שחרורו על תנאי, שכן הוא מצוי מזה 7 שנים מאחורי סורג ובריח, הוא נשוי ואב לילד בן 7 ואשתו בהריון, ואין לו יכולת כלכלית לפצות את משפחת הקורבן, אך יוכל לעשות כן לאחר שישתחרר ממאסרו, וישתכר כראוי מעבודתו.

            לטענת ב"כ העותר, אין להתחשב בהתנגדות משפחת הקורבן לשחרורו של העותר על תנאי, שכן היא הסכימה לעונש המאסר שהוטל עליו עפ"י הסדר טיעון והיה עליה, כמו על משיבה 2, לצפות שהעותר יבקש להשתחרר בתום שני שליש ממאסרו.

4.         ב"כ משיב 2 מתנגד לשחרורו על תנאי של העותר, שכן נסיבות ביצוע העבירות על ידו מלמדות על אכזריות קיצונית ועל מסוכנותו.

שהייתו של העותר בשיקום פרטני, לא מצדיקה את שחרורו, שכן הקשר שלו עם עו"ס הכלא הוא מעקבי והוא עוד זקוק למסגרת מפקחת בקהילה.

באשר לעמדת משפחת הקורבן ולאי תשלום הפיצויים ע"י העותר, טוען ב"כ המשיב שיש לתת משקל לעמדת משפחת הקורבן שמתנגדת לשחרורו של העותר על תנאי, שכן מדובר גם בבתה של הקורבן שנכחה באירוע שגרם למות אימה ונחבלה בעצמה, מה גם שהעותר לא עשה כל מאמץ כדי לפצות את משפחת הקורבן, כפי שהתחייב לעשות עפ"י הסדר הטיעון.

ב"כ המשיב טוען בסיפא תגובתו, כי אין בתוכנית השיקומית של רש"א, שהיתה בפני הוועדה, כדי לאיין את מסוכנותו של העותר, שכן מדובר בשיחה שבועית אחת במשך שנה או שנתיים משחרורו, בעוד שרישונו הוא לתקופה של שלוש שנים.

5.         עיון בכתב האישום המתוקן, בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי שגזר את דינם של העותר ושותפיו לביצוע העבירות, ובפסה"ד של ביהמ"ש העליון בע"פ 3157/02 ואח', שדחה את ערעורם של העותר ושותפיו על חומרת העונש, מלמד על חומרת התנהגותו של העותר ועל מסוכנותו לביטחון הציבור ורכושו.

לא בכדי קבע ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן) כי "אין להכביר מילים על הזוועה והאכזריות שבשוד ובמעשים האכזריים שנעשו ע"י השניים, שפרצו לדירה (העותר ואבנר יפרח) באם ובבתה. גרימת מותה של האם בנסיבות בהן נגרם המוות, אכן מהווה עבירה במדרג הגבוה ביותר של הריגה ולא מן הנמנע כי אלמלא עסקת הטיעון, ניתן היה להרשיעם בעבירה חמורה יותר ולהשית עליהם עונש חמור יותר".

6.         לאור האמור לעיל, אין תימה שהוועדה קבעה את מסוכנותו של העותר והתחשבה, בין יתר שיקוליה, בהתנגדות משפחת הקורבן (לרבות בתה שנכחה בהריגתה ונפצעה בעצמה), מה גם שלדבריה לא ייחסה לה משמעות רבה מאוד.

            כך הדבר במיוחד כאשר סעיף 19(א) לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 קובע כי נפגע עבירת אלימות (לרבות בני משפחתו המנויים בסעיף 22 לחוק הנ"ל) זכאי שתינתן לו ההזדמנות להביע עמדתו בכתב לפני הוועדה לעניין הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר על תנאי.

בכך ניתן ביטוי סטוטורי להתחשבות הרשויות הממונות על אכיפת החוק, כמו בתי המשפט והוועדה, בעמדתם של קורבן העבירה או בני משפחתו, במקרה שהקורבן נפטר כתוצאה מהעבירה בגינה מרצה האסיר את מאסרו, בשלבים השונים של הליכי החקירה, המשפט והמאסר.

7.         אין בעובדה שהעותר הודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, ושלדברי בא כוחו הוא הפנים את חומרת מעשיו ומתחרט עליהם, כדי להצדיק קביעה שהוא אינו מסוכן עוד וראוי לשחרור על תנאי, שכן הוא לא פיצה את משפחת המנוחה, כפי שקיבל על עצמו יחד עם אבנר יפרח לעשות בהסדר הטיעון. אין בחוסר יכולתו הכלכלית של העותר ובהיותו אסיר במשך שנים ארוכות כדי להצדיק מחדל זה, שכן העותר היה צריך לקחת נתונים אלה במסגרת שיקוליו כשכרת את הסדר הטיעון, מה גם שמגזר הדין שהטיל עליו לפצות את משפחת המנוחה, עולה כי מדובר היה בפיצוי שאמור היה להשתלם בתשלומים.