פסק-דין בתיק עעא 2011/07

1.         העותר, תושב הרשות הפלשתינאית, מרצה עונש מאסר ראשון לתקופה של 4.5 שנים, לאחר שהורשע עפ"י הודאתו בשתי עבירות שוד, עבירה של נשיאת נשק, ובשתי עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל נשוא ת.פ. 250/03 (ביהמ"ש המחוזי בירושלים).

עפ"י האישום הראשון בתיק הנ"ל, במהלך חודש יוני 2003 קשר העותר קשר, ביחד עם אחיו, איברהים,  לשדוד משרד של חלפן כספים. העותר איים באקדח טעון על עובדת המשרד, הוציא את הכסף שהיה במגירות המשרד, קרע את כבל הטלפון ומסרו לאחיו, על מנת שיקשור את ידיה של העובדת, בעוד שהוא קושר את רגליה באמצעות חוט שקרע ממכונת חישוב. העותר ואחיו לקחו מהעובדת את מכשיר הטלפון שהיה ברשותה, כדי למנוע ממנה אפשרות לטלפן למשטרה, ונסו מהמקום במונית.

עפ"י האישום השני בתיק הנ"ל, במהלך חודש ספטמבר 2003 קשר העותר קשר עם אחיו, איברהים, לשדוד חנות תכשיטים בירושלים. העותר ואחיו התנפלו על עובדת החנות, ששהתה לבדה בחנות, והייתה בחודש השביעי להריונה, ודרשו ממנה את הכסף בקופה. הם לא האמינו למוכרת שאין כסף בחנות, דחפו אותה בכוח לחדר הפנימי, שם הייתה כספת. לאחר שראו שאין כסף מזומן בכספת הכניס איברהים  ידו לכיס המעיל, במטרה ליצור מצג שווא שהוא אוחז באקדח ואיים עליה שאם לא תשתוק - יהרוג אותה. המוכרת ביקשה רחמים משום שהיא הרה. למרות זאת, קשר אותה איברהים לאחר שהושיב אותה בכוח על כסא, על צווארה כרך סוודר אותו לבשה. העותר אסף את התכשיטים שהיו מוצגים בחנות, וכשהבחין בבעל החנות מחנה אופנועו בסמוך לחנות - ברח מהמקום. כשנכנס בעל החנות ונתקל באיברהים הוא ניסה לתפוס אותו. איברהים ניסה לדקור אותו וברח כשבאמתחתו תכשיטים בשווי של מעל ל- 38,000$.

בכל התקופה הנ"ל שהה העותר בארץ ללא היתר שהיה.

בגזר הדין קבע ביהמ"ש כי מדובר במעשי שוד אלימים, אשר היו להם קורבנות ממשיים, וכי:

"כאשר המדובר במעשים שדרגת חומרתם כה גדולה, קשה לתת משקל רב לנסיבות האישיות ולשיקולים לקולא, ויש לתת בכורה לשיקולי הענישה האחרים, ובהם גמול והרתעה".

(ראה נספחים ב' וג' לעתירה).

2.         ביום 13.6.06 דחתה המשיבה 1 (להלן: "הוועדה") את בקשת העותר, שהוגשה על ידו בעצמו, לשחרור על תנאי, כשהיא מאמצת את עמדת ב"כ היועמ"ש כדלקמן:

"ב"כ היועמ"ש מתנגדת לשחרור וזאת לאור חומרת העבירות שביצע והעובדה שהוא תושב שטחים לא ניתן לבנות לגביו תוכנית שיקום. בנוסף התנהגותו במהלך תקופת המאסר אינה טובה ויש קמ"ן שלילי אודותיו. הוא מעורב בקטטות, באירועים שליליים ובהחזקת אמל"ח.. לא ניתן להורות בשלב זה על שחרורו של האסיר, אולם יוכל האסיר לשוב ולפנות אלינו בתום שישה חודשים ובמידה והתנהגותו תצביע על שיפור משמעותי".

(ראה נספח ד' לעתירה).

3.         העותר ערער בעצמו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בת"א, וביום 22.11.06 דחה ביהמ"ש את העתירה וקבע בפסה"ד בעע"א 2836/06 כי:

"מדובר בשיקולים ראויים וסבירים של ועדת השחרורים שכן המעשים שבוצעו על ידי האסיר מצביעים על חשש למסוכנות לא מבוטל ולפיכך בשלב זה, אין הצדקה להורות על שחרורו המוקדם, מה גם שבנוסף על כך הוגשו מידעים לגבי התנהגותו בכלא. העותר יוכל לחזור ולפנות לוועדה כפי שצוין בסיפא של ההחלטה לאחר תקופה ששת החודשים, ואם אכן יחול שיפור בהתנהגותו".

(ראה נספח ו' לעתירה).

4.         ביום 29.5.07 דנה הוועדה פעם נוספת בבקשת העותר לשחרור על תנאי, שלא בנוכחות בא-כוחו של העותר.

העותר טען שהתנהגותו בכלא טובה, וכי הוועדה הקודמת ציינה בהחלטתה כי באם התנהגותו של האסיר תהיה תקינה, יוכל לשוב ולעתור לשחרורו המוקדם.

ב"כ המשיבה 2 חזר על התנגדותו לשחרורו של העותר בשל מסוכנותו.

הוועדה דחתה את הבקשה וקבעה כדלקמן:

"גם אם נצא מתוך הנחה שהתנהגותו של האסיר בכלא הינה תקינה, עדיין אנו סבורים שהשיקול החשוב בעניינו של אסיר זה הוא האם צפויה ממנו סכנה ממשית... לא מצאנו כל ראיה לכך שאסיר זה נטש את דרכו וכי לא ישוב ויסכן את שלום הציבור. אין גם כל דרך שיקומית סבירה וניתנת לביצוע גם מהסיבה שמדובר בתושב שטחים".

(ראה נספח א' לעתירה).