פסק-דין בתיק עעא 1831/07

1.                  העותר מרצה מאסר ראשון לתקופה של 9 שנים בגין הרשעתו בעבירות של סיוע לאויב במלחמה, ניסיון לרצח, חברות בארגון טרור, קשירת קשר לביצוע פשע ושידול לחברות בארגון טרור (שתי עבירות), נשוא ת"פ 523/01 (בית המשפט המחוזי בנצרת), זאת לאחר שעונשו הופחת בבית המשפט העליון בע"פ 7181/02, מ-10 שנות מאסר.

2.         מכתב האישום המתוקן שבו הודה העותר עולה כי בשנת 2001, בהיותו בן 16.5, הוא הניח מטען חבלה בתחנת הסעה בצומת גולני, ורק הודות לעירנות חיילים שהיו במקום נמנעו נזקים חמורים כתוצאה מפיצוץ המטען.

מפס"ד בע"פ 7181/02 וע"פ-64/03 עולה כי העותר הצטרף לשורות הפת"ח ואף הציע לחברו לעשות כך, וזה נעתר להצעתו.

בחודש אוגוסט 2001 נסע העותר, ביחד עם אחרים, לפגישה עם פעיל הפת"ח בג'נין. בעקבות כך הם קיבלו על עצמם להניח מטען חבלה באחד המקומות בישראל במטרה לגרום לנפגעים. כמו כן הוטלה עליהם משימה של איסוף מידע על חיילים במטרה לפגוע בהם, לגנוב נשקיהם ולחטוף אותם למטרות מיקוח. לאחר מספר ימים שב העותר לג'נין וקיבל לידיו את מטען החבלה, אליו היה מחובר מכשיר טלפון, וכן הוראות להפעלתו.

3.         בגזר דינו של העותר בביהמ"ש המחוזי, שדן את העותר ל-10 שנות מאסר בפועל, נכתב: " עסקינן בעבירות חמורות שבחמורות אשר נזקן מי ישורן ואשר הפכו לעת צרה זו למכת מדינה במלוא כובד המשקל של מובן זה. על בתי המשפט לנקוט במלוא חומר הדין על מנת לשרש את הנגע. לא ניתן להשלים עם ביצוע עבירות מן הסוג דנא, ואין לשכוח כי המדובר בעבירות שבוצעו על ידו לאורך תקופה של מספר חודשים ולא ככשלון רגעי".

גם בית המשפט העליון, שהקל בעונש המאסר מ-10 שנים ל-9 שנים, התייחס לחומרת מעשיו של העותר בציינו כי חרף גילו הצעיר עונשו אינו מן הקלים, אך מדובר בתוצאה ישירה של חומרת מעשיו: " מעשים מסוג זה אין הם בבחינת משובת נעורים ואדם לא חוטא בהם בהיסח הדעת, יהא גילו אשר יהא... מי שכך נוהג, גלומה בו סכנה מופלגת לציבור הואיל והוא רתם את עצמו למאמץ הנקוט על ידי ארגוני הטרור, ואשר מטרתו היא לפגוע בישראלים באשר  הם".

ביהמ"ש העליון קבע כי קיים צורך לנקוט בענישה קשה וכואבת נגד עבריינים בתחום זה, במטרה להרתיע את הרבים, גם אם נסיבותיו האישיות של העותר אינן קלות.

4.                 מהחלטת הוועדה מיום 9.5.07, עולה כי הוגשו לוועדה ידיעות מודיעיניות חסויות של שב"ס על הפרות משמעת מצד העותר, ועל המשך פעילותו במסגרת האירגונים הבלתי חוקיים אליהם הוא משתייך.

כמו כן הוגשה לוועדה חוו"ד של שב"כ שמתנגד לשחרורו על-תנאי של העותר לאור מסוכנותו האידיאולוגית, ובשל המצב הבטחוני השורר במדינתנו.    

5.         לאחר שעיינה במסמכים הנ"ל ושמעה דברי ב"כ הצדדים והעותר, החליטה הוועדה שהעותר אינו ראוי לשחרור על תנאי, וכי שחרורו על תנאי יסכן את הציבור.

הועדה נימקה החלטתה בחומרת התנהגותו של העותר, בכך שחרטתו מתבטאת רק בהבל פיו ולא נתמכת בראייה חיצונית אחרת, ובכתוב בידיעות החסויות ובחוו"ד שב"כ כאמור לעיל.

החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו.

טענות העותר

6.                 מדובר במאסרו הראשון של העותר. נסיבות הסתבכותו בעבירות בהן הורשע כרוכות בשכנועו ע"י איש דת שהסית אותו והביא להצטרפותו לארגון.

7.                 העותר הודה בהזדמנות הראשונה במיוחס לו. הוא פירט במהלך חקירתו את מעשיו, הביע חרטה כנה עליהם והבטיח לפתוח דף חדש בחייו.

8.                 התנהגותו של העותר בין כתלי בית הכלא היא התנהגות חיובית, הוא השלים את לימודיו, סיים את בחינות הבגרות והשתתף בקורסים נוספים.

קביעת הוועדה ביחס לאירוע הפרת סדר והשחתת רכוש ע"י העותר שנויה במחלוקת שכן אירוע זה מוכחש מכל וכל ע"י העותר. מלבד ארוע זה, לא נרשמו לחובת העותר אירועים בלתי הולמים אחרים.

9.                 הטענה בדבר מסוכנותו של העותר היא טענה כללית, וגם אם יש בה ממש הרי אין חולק שבבוא היום הוא ישוחרר ממאסר. יש בטענה כללית זו משום שלילת האפשרות לשחרור מוקדם של כלל האסירים הביטחוניים.

10.             על הועדה היה לשקול במניין השיקולים, מעבר לחומרת העבירה, גם את הנתונים העומדים לזכותו של העותר כגון עברו הנקי, היות מאסרו זה מאסרו הראשון, סיכויי שיקומו ושילובו מחדש בחברה הנורמטיבית.