פסק-דין בתיק עעא 1824/06

1. עתירה להבאת עניינו של העותר בפני ועדת השחרורים המיוחדת (להלן: הועדה) על מנת שזו תמליץ לפני הנשיא על הקצבת עונש מאסר העולם שנגזר עליו. 

העובדות והרקע המשפטי

2. סעיף 29 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ממאסר).

קובע את ההסדרים שלפיהם ממליצה הוועדה על קציבת עונשו של אסיר עולם בפני נשיא המדינה. הסעיף קובע תקופת מינימום של מספר שנות מאסר אותן צריך אסיר העולם לרצות לפני שיוכל לפנות לוועדה, וזוהי לשונו:

29. המלצה בענין קציבת עונש מאסר עולם

(א) ועדת שחרורים מיוחדת רשאית, לבקשתו של אסיר עולם, להמליץ לפני נשיא המדינה לקצוב את עונשו של האסיר לאחר שחלפו לפחות שבע שנים מהיום שהחל לשאת את מאסרו, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-30 שנים. (ההדגשה אינה במקור)

(ב) אסיר עולם הנושא עונש של שני מאסרי עולם מצטברים או יותר, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת, לבקשתו, להמליץ לפני נשיא המדינה לקצוב את עונשו של האסיר לאחר שחלפו לפחות חמש עשרה שנים מהיום הקובע, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-30 שנים, שתימנה החל ביום הקובע; בסעיף זה, "היום הקובע" - היום שבו החל אסיר עולם לשאת את מאסרי העולם שנגזרו עליו בגזר דין אחד או היום שבו נגזר עליו בערכאה ראשונה מאסר העולם האחרון, המוקדם מביניהם. (ההדגשה אינה במקור)

(ג) החליטה ועדת שחרורים מיוחדת שלא להמליץ לפני הנשיא כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), תשוב ותדון בענינו של האסיר מדי שנתיים ממועד ההחלטה, ואולם רשאית היא, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, לדון בענין לפני תום השנתיים.

(ד) לשם ההחלטה אם להמליץ לנשיא המדינה לקצוב עונש מאסר עולם ולאיזו תקופה להמליץ לקצוב את העונש, תשקול ועדת שחרורים מיוחדת שיקולים עונשיים המתייחסים לטיב העבירה, לנסיבות ביצועה ולתוצאותיה, וכן לנסיבותיו האישיות של האסיר.

(ה) קצב נשיא המדינה עונשו של אסיר עולם רשאית ועדת שחרורים מיוחדת, לבקשתו של האסיר, להמליץ לפני הנשיא להקל בעונש פעמים נוספות, ובלבד שתקופת המאסר שיהיה על האסיר לשאת אם תתקבל המלצת הועדה לא תפחת מ-30 שנים, והוראות סעיף קטן (ד) יחולו גם על המלצה לפי סעיף קטן זה.

(ו) בחישוב תקופת המאסר של אסיר עולם לענין סעיף זה יחולו הוראות סעיף 8(ב).

3. הנה כי כן- סעיף החוק מבחין בין מי שמרצה מאסר עולם אחד, לבין מי שהוטלו עליו מספר מאסרי עולם מצטברים. בעוד שהראשון יכול לפנות לוועדה בתום 7 שנים מתחילת ריצוי עונש, רשאי השני לפנות אליה רק כעבור 15 שנים.

 4. העותר מרצה שני מאסרי עולם בגין רצח חברתו לחיים, שלומית בליכמן ז"ל ואימה אידה ז"ל. הוא החל לרצות את מאסרו בתאריך 10.8.96, ובעתירה דנן הוא מבקש כי עניינו יובא לפני הועדה כבר עתה, בחלוף 10 שנים בלבד מהיום שבו החל לרצות את עונשו.

5. בא כוחו המלומד של העותר הציג בפנינו שורה של טיעונים המתייחסים הן להיעדר חוקיותו של ההסדר הקבוע בסעיף והן להחלתו של הסעיף על העותר.

שתיים הן טענותיו העיקריות: האחת, כי ההבחנה הקבועה בחוק בין אסיר המרצה מאסר עולם אחד לבין אסיר המרצה מספר מאסרי עולם פוגעת בכבוד האסיר וכי היא אינה מידתית ואינה הכרחית, ויש בה משום הפליה בין אסירי העולם. הטענה השנייה הינה כי החלתו של סעיף החוק על העותר מהווה פגיעה באיסור הכללי הקבוע בחוק העונשין על תחולה רטרואקטיבית של דינים. זאת מאחר שהעותר נשפט והחל לרצות את עונשו קודם לפרסומו של חוק שחרור על תנאי ממאסר.

6. בא הכח הדגיש את החשיבות הרבה שיש לקציבתו של עונש מאסר העולם, ואת הפגיעה בכבוד האסיר הנגרמת כתוצאה מאי קציבת העונש. הוא ציין בפנינו כי לקציבת העונש על ידי נשיא המדינה משמעות אופרטיבית נוספת הבאה לידי ביטוי בנהלים שונים של שב"ס אשר אינם חלים על האסיר אם עונשו אינו קצוב כגון יציאה לחופשות והחלתן של תכניות שיקום. על פי גישתו, הנימוקים אותם צריכה ועדת השחרורים המיוחדת לשקול בעת הדיון בקציבת עונשו של אסיר עולם אינם מצריכים את פרק הזמן הארוך הקבוע בחוק. עוד הוא מוסיף, כי החוק החדש יצר הרעה משמעותית במצבו של מרשו ושל אסירים המרצים מספר מאסרי עולם מצטברים, מאחר שעובר לחוק נהוג היה לדון בקציבת עונשם של אסירי עולם (ללא הבחנה) כ- 5 שנים לאחר תחילת ריצוי מאסרם.

7. באת כוח המדינה טענה בפנינו כי נקודת המוצא של העותר אינה מדויקת כלל ועיקר. לטענתה, לאסיר אין זכות מוקנית לזכות בחנינה, מאחר שאקט החנינה הינו אקט של חסד ורחמים ולא זכות מכח חוק.

עוד טענה כי החוק אינו מפלה בין אסירי העולם אלא יוצר הבחנה בין שונים. הן בשל הנימוקים המדריכים את הועדה בהחלטתה והן משום שהחנינה הינה אקט מחילה של הריבון, אך טבעי הוא כי דינו של מי שנטל חייו של אחד יובחן ממי שנטל חייהם של מספר אנשים.

8. אשר לטענת החקיקה הרטרואקטיבית, ציינה כי במקרה הנדון עסקינן בחקיקה אקטיבית ולא בחקיקה רטרואקטיבית, וכי בכל מקרה מן הרגע בו אמר המחוקק את דבריו באופן מפורש אין לטעון כי החלתו של הדין למפרע בלתי חוקית.