פסק-דין בתיק עעא 1695/05

1.        עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת מיום 14.3.05 אשר דחתה את בקשת העותר לשחרור על תנאי ממאסרו.

2.        זו פעם שלישית שמובא בפנינו עניינו של העותר, ובפסק-דיננו המפורט האחרון מיום 14.10.02, בתיק עע"א 2194/02, נמסר תיאור נרחב לגבי הרקע של העותר והקורות אותו במאסרו הממושך. בשל כך הננו להפנות לפירוט שהועלה שם ואין צורך לחזור ולתאר מחדש את היריעה במלואה. די לציין כי מדובר באסיר המרצה עונש מאסר בן 27.5 שנים, 27 שנים (תקופה שנקצבה לו ע"י נשיא המדינה) בשל הרשעתו בעבירות של רצח ונסיון לרצח ומחצית השנה לאחר הרשעתו בעבירה שבוצעה בעת מאסרו.

בחודש פברואר 1983, בעת שנערכה עצרת מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים הטיל המשיב רימון יד לעבר הרחבה שבה היו המפגינים וכתוצאה מהתפוצצות הרימון מצא את מותו אמיל גרינצווייג ז"ל ונפצעו 9 אנשים נוספים.

ביום 24.3.02 החליטה הועדה פה אחד להורות על שחרורו המוקדם של המשיב, לאחר שקילת כל הנתונים המנויים בסעיף 9 לחוק. בהחלטה צויין כי חומרתן של העבירות אותן ביצע המשיב הינה מופלגת, שכן "בשמו של מניע שזכה לתואר המפוקפק 'אידיאולוגי-פוליטי' קיפד האסיר את פתיל חייו של אדם צעיר וגרם לפציעתם של אחרים. מי שכך נהג, מעיד על עצמו כי טמונה בו סכנה לציבור, ואין מדובר בסכנה ערטילאית, אלא כזו שהוכח, ובנסיבות טרגיות, שהיא מוחשית ביותר". כמו כן הדגישה הועדה את העובדה שמדובר באסיר שצבר הרשעות רבות לחובתו לפני מאסרו הנוכחי, וכן ביצע עבירות גם בתקופת מאסרו, כאשר לגבי אחת מהן (דקירת שני סוהרים) נדון, בחודש אוקטובר 1994, לשנת מאסר שמחציתה מצטברת לעונש המאסר דנן, כך שבסך הכל עליו לרצות 27.5 שנות מאסר. בנוסף לכך אף ביצע עבירות משמעת לא מעטות. מצד שני שקלה הועדה את העובדה שכל העבירות האמורות בוצעו בתחילת שנות ה-90, כך שחלה רגיעה ניכרת בהתנהגות, כי מדובר באסיר שהינו בן 47 ואשר מרצה עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח זה כ-18 שנים, כי התנהגותו עתה תקינה וכי נמצא מתאים להשתלב בתהליך שיקום, כאשר הינו מצוי בהוסטל תקופה לא מבוטלת ולא מעד בתקופה זו. סוף דבר - הועדה הגיעה לכלל מסקנה כי נוצרו נסיבות המצדיקות שחרור על תנאי, בכפוף למעקב אחר התנהגות האסיר וקליטתו מחוץ לכלא. לפיכך הורתה על שחרורו בתנאים מגבילים שונים ובהם פקוח ודיווח של הרשות לשיקום האסיר.

            על ההחלטה האמורה הוגשה עתירה לבית-משפט זה ובפסק-דיננו מיום 18.4.02 הורינו על ביטול השחרור והחזרת הדיון לועדה על מנת שתחזור ותשקול את סוגיית המסוכנות ותתן דעתה לשאלה "אם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה", כמצויין בסעיף 10ב' לחוק, כאשר ראוי כי תוגש לועדה חוות-דעת מפורטת מהגורמים המטפלים במשיב בשב"ס.

            הועדה המיוחדת חזרה והתכנסה לדון בענין לאור הנחייתנו האמורה. בהחלטתה נקבע כי הועדה נועצה בד"ר בירגר, מנהל מב"ן שליד שירות בתי הסוהר, ובעקבות התייעצות זו הורתה על עריכת בדיקה פסיכודיאגנוסטית. הועדה הגיעה למסקנתה הנוכחית לאחר שקילה יסודית של חוות-דעת נוספת זו וממצאיה ושמיעת עמדות באי כח הצדדים בנדון. כפי שמצויין בהחלטת הרוב מצביעים ממצאי הבדיקה הנ"ל על "אפשרות שמדובר באדם עם בעייתיות אישיותית קשה" הנמנה על אלה "המגלים עוינות כלפי סמכות ויכולים להחזיק באמונות דתיות או פוליטיות קיצוניות. התנהגותם לא יציבה ולא צפויה ויש להם בעיות ניכרות עם שליטה בדחפים. לא נראה שהם לומדים מטעויותיהם...כאשר אנשים כאלו מבצעים פשעים, פשעיהם נוטים להיות אכזרים ואלימים...".

מאידך גיסא הובעה בחוות-הדעת ההשקפה כי תמונת האישיות אינה אחידה ועקבית, ויש בה סימנים לניגודים אותם קשה ליישב. לפיכך ניצבות כאן שתי אפשרויות: האחת - לפיה מדובר באדם שקשה לצפות את התנהגותו, השניה - כי מדובר באדם "עם אישיות בסיסית בעייתית ועבריינית, אשר במהלך השנים חלה בה התמתנות מסויימת ופחתה הנטיה להתנהגות אימפולסיבית". יש קושי להצביע על האפשרות הנכונה מבין השתיים, אך לדעת עורך חוות-הדעת "הצטברות הסימנים העשויים להעיד על התמתנות באישיות, מקנה עדיפות מסויימת להשערה כי חל אצל הנבדק תהליך של התמתנות". 

לצורך החלטתה נעזרה הועדה גם בחוות-דעת סוציאלית משלימה, בה צויין כי המשיב מודה בביצוע העבירה, מתחרט ומצטער עליה וכי "כאדם דתי ברור לו שביצע עבירה שאין לה מחילה". ובהמשך חוות-הדעת נאמר כי: "השנים הארוכות אותן מרצה בבית הסוהר חיזקו את התובנה הקוגנטיבית יותר מזו הרגשית. מאחר ומדובר באדם עם תובנות רגשיות מצומצמות, מבחינתו הגיע למלוא ההבנה וההכרה בחומרת מעשיו ותוצאותיו". באשר לתפקודו ומוכנותו לחזור לחברה, צויין בחוות-הדעת כי עד לשנת 1995 גילה "קשיי הסתגלות משמעותיים, מרדנות, עוינות ואלימות כלפי אסירים", אך מאז חלה התייצבות בהתנהגותו , בשנת 1999 שולב בשיקום קבוצתי, כחלוף שנה בשיקום פרטני ומאז חודש יוני 2001 הוא שוהה בהוסטל, מועסק בעבודה מחוץ לכלא, יוצא לביתו בכל יום ששי, ועומד באופן הראוי בחשיפה לחופש ולאחריות.

לבסוף ניצבה לנגד עיני הועדה גם חוות-דעת של מנהל כלא מעשיהו, שבאחריותו נמצא המשיב משך שנתיים ומחצה. בחוות-דעת זו נאמר כי המשיב הביע חרטה כנה ועמוקה לאורך כל הדרך וההתרשמות היא כי הוא הפנים את מעשיו החמורים ומבין שזכאי אדם להביע את דעתו בלא שיחשוש לפגיעה בגוף ובנפש.

לאחר שהועדה שקלה את המקרה בהתחשב בשיקום האסיר מזה ובחשש המסוכנות מזה, ואף נתנה דעתה להוראת סעיף 10(א) לחוק שעניינו "פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט" מסקנת הרוב היתה כי אף שייתכנו מקרים בהם יש למצות את הדין עם אסיר עולם עד תום, לא כך הוא לגבי המשיב, אשר הוכח לגביו מכל חוות-הדעת המקצועיות כי חל בו שנוי בולט ומשמעותי מבחינת ההבנה של חומרת מעשיו ומוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה. לכך מצטרפת העובדה שאין לגורמי הבטחון כל מידע על מעורבותו בפעילות פלילית או אסורה אחרת כלשהי.

חבר הועדה אברהם מור, שכתב את חוות-דעת המיעוט, שם את הדגש על מצאי הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית והגיע לכלל מסקנה כי שתי האפשרויות עליהן מצביעה חוות-הדעת כאמור מצביעות על קיום בעיות קשות וכי  נחוצות עוד כ- 3 שנים נוספות בטרם תוכל ועדת השחרורים להעריך אם אכן צעד המשיב את הצעדים הנדרשים ממנו ואשר יש בהם כדי לאפשר את שחרורו.

3.               בפסק-דיננו מיום 14.10.02 בחנו, בין היתר, את השאלה באם  שגתה הועדה בפרשנותה לחוות-הדעת הפסיכודיאגנוסטית עד כדי הצדקה להתערב במסקנתה ובשיקוליה.

בפסק-הדין הודגש כי הפרשנות שיש ליתן לחוות-הדעת הפסיכודיאגנוסטית האמורה אינה ענין קל ופשוט וכי יש בחוות-דעת זו פנים לכאן ולכאן. בסופו של דבר הוחלט לאמץ את מסקנות הועדה בהתחשב גם בחוות-דעת חיוביות נוספות שהיה בהן כדי להמעיט את חשש המסוכנות לגבי העותר. הסוגיה נבחנה גם על פי אמות המידה הקבועות בסעיף 10(ב) לחוק שעניינו הוכחת "שנוי בולט וממשי" שחל באסיר. כמו כן נבחן הענין גם לאורו של סעיף 10(א) לחוק המדבר בפגיעה ב"אמון הציבור".

4.   על החלטתנו האמורה הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, בתיק רע"ב 8921/02, והבקשה התקבלה מטעמים שהועלו לראשונה בפני בית-המשפט העליון ולא היו לנגד עיני הועדה או לנגד עינינו. מסתבר שלאחר מתן פסק-דיננו הודיע שירות בתי-הסוהר לפרקליטות המדינה כי בבדיקת שתן שנערכה לעותר כשבועיים לפני מתן פסק-הדין נתגלה סם מסוכן מסוג אקסטזי. בית-המשפט העליון, בהחלטתו מיום 24.10.02, קבע כי שאילת השימוש בסם האמור צריכה להיות מובאת להכרעת ועדת השחרורים כדי שתחזור ותשקול את המקרה לאור ראיה חדשה זו שלא היתה מודעת לה בעבר. בהחלטה הודגש כי בנסיבות הענין יש חשיבות יתירה לנושא בדיקת השתן והסמים הקשים שצרך העותר. זאת על שום שהועדה ובית-משפט זה התלבטו בנושא הבדיקה הפסיכו-דיאגנוסטית שנערכה לעותר ובשאלת משמעותה, שכן הועלתה בה התלבטות בקביעת פרופיל אישיותו של העותר ועל רקע אותה חוות-דעת נודעת חשיבות רבה לבדיקת הסמים. כך נקבע בהחלטת בית-המשפט העליון בהאי לישנא:

" לו מדובר היה במקרה חד פעמי של צריכת סם, בלא כל רקע עברייני, אפשר שלא היה מקום ליחס משקל רב לבדיקת השתן. ואולם בתיתנו דעתנו לאותו מאזן עדין בשאלה אם חל בו במשיב 'שנוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה', דומה כי יש לבדיקת השתן חשיבות רבה מאשר במקרים אחרים. יתר על כן: למשיב עבר פלילי קודם מעשה הרצח ואף בהיותו בכלא דקר, כפי שראינו, שני סוהרים, הורשע בדינו ונדון לשנה מאסר. כך אף באשר לשימוש בסמים לאחר שנדון למאסר. ועדת השחרורים וכמותה בית-המשפט המחוזי לא ייחסו משקל ניכר לכל אלה, בין השאר בשל כך שהמשיב החל עובר תהליך שיקום בשלוש השנים האחרונות, ומן הטעם שתהליך שיקום זה עלה יפה, ואולם בשים לב לבדיקת הסם האחרונה, שאלה היא מה היתה הועדה מחליטה לו ידעה על אודות בדיקה זו. זאת ועוד: בדיקת הסם עשויה לצבוע בצבע שונה אותו עבר קשה שועדת השחרורים ובית-המשפט המינהלי לא ייחסו לו משקל רב".

לפיכך נמנע בית-המשפט העליון מהבעת דיעה לגופו של הערעור והורה על החזרת הדיון לועדת השחרורים המיוחדת " כדי ליתן ליועץ המשפטי להעלות בפני הועדה את נושא בדיקת הסם. ועדת השחרורים תנהל את דיוניה כחוכמתה, ולפי הצורך והענין תוסיף ותקבל ראיות ותשמע טיעונים, הכל כנראה לה לעשיית דין וצדק".

5.  הדיון הוחזר, איפוא, לועדה. מי שכיהן כיו"ר הועד בהליכים הקודמים בעניינו של העותר, שופט בית-המשפט העליון א. לוי, החליט לפסול עצמו מהמשך הדיון בעתירה והסוגיה הועלתה בפני ועדה בראשות כב' השופט קדמי.

בדיון הראשון, שהתקיים ביום 9.7.03 , בפני הועדה לאחר החלטת בית-המשפט העליון יצאה ועדת השחרורים מנקודת מוצא לפיה עליה להתמקד במשמעות ההשלכה שיש לדבר גילוי השימוש בסם לענין שחרורו המוקדם של האסיר, בהתאם למסגרת כפי שנקבעה בהחלטת בית-המשפט העליון, ולאור זאת רואה היא את עצמה כ "ממשיכה" בדיון שהתקיים בועדה המקורית על רקע גילוי השימוש בסם. בפני הועדה הונח חומר נוסף הכולל את תגובת שלטונות הכלא לעובדת גילוי השימוש בסם, דו"ח סוציאלי מיום 26.5.03; דיווח תיפקוד - בריאות, עו"ס, מנהל- מיום 27.4.03 (לרבות דיווח משלים מיום 26.5.03), החלטת ועדת העברות מיום 28.4.03 וכן דו"ח משמעת בדבר התנהגות אלימה של האסיר ביום 15.12.02 כלפי סוהרת. הועדה בחנה את ההשלכות שיש לעובדת צריכת הסם ע"י האסיר לענין שחרורו המוקדם, וזאת הן לעובדת השימוש כשלעצמה והן ל"צבע" שבו צובע גילויה של עובדה זו את התנהגות האסיר בכלא בעבר ואת הדוחו"ת שהוגשו לועדה מטעם גורמי שב"ס.  מסקנת הועדה היתה כי גילוי צריכת הסם הפר את מאזן השיקולים ה"עדין" שעמד בבסיס החלטת הרוב בועדה המקורית ולכן אין האסיר עומד עתה בנטל השכנוע המוטל עליו בכל הנוגע להתרחשות ה "שינוי" הקבוע בחוק כתנאי לשחרורו המוקדם. לפיכך לנוכח הטיית כף האיזון לחובת האסיר מן הראוי ליתן לו הזדמנות לחזור ולהטות את המאזן לזכותו ע"י הוכחה, בעיקר בהתנהגותו, כי הגורמים שהביאו לערעור השכנוע של הועדה המקורית לזכותו אינם קיימים עוד. בבסיס מסקנה זו ניצב ניתוח שערכה הועדה לגבי חוות-הדעת הפסיכודיאגנוסטית מיום 14.7.02 שהיתה בפני הועדה המקורית אשר הורתה על שחרורו המוקדם של העותר.